פרק 8

הטלפון מצלצל בלי הפוגה – מאות אנשים ממהרים לברך אותי. מנהיגי תנועת העלייה מבקשים פעם אחר פעם שאערוך אירוע קבלת פנים לקהל. אבל אני לא מסוגל לקיים מגע אנושי, שיג ושיח כלשהו – סוציאליזציה גורמת לי כמעט כאב פיזי. אני מותש לחלוטין, לא נשאר בי ולו קומץ של כוח ואנרגיה. תחושת האופוריה הפכה לתחושת חוסר אונים, חולשה, עייפות אין קץ, תשישות. הכול לוּט בערפל. אני מרגיש כאילו הפשיטו את כל העור מבשרי, ועכשיו כל מגע, אפילו קלוש שבקלושים, גורם לי כאב חריף ומענה… אבל חוסר הסבלנות של האנשים כל כך גדול, שמבלי לחכות לאירוע פומבי הם מגיעים לביתי בקבוצות קטנות, בזה אחר זה, ללא הזמנה…
אין מנוס, נערוך אירוע פומבי. כל המי ומי של תנועת העלייה נדחסים לדירתנו. אני מספר על חוויות המאסר, החקירות, האיומים, ההתמודדות, ההתגייסות הפנימית, מאמץ אין-סופי… הישרדות ותקווה… וכמובן על הנסים שחוויתי על בשרי. אני מדבר בלי סוף, ללא מעצורים, עד שעת לילה מאוחרת. ותוך כדי דיבור אני מתחיל להרגיש שחלק מהמתח הפנימי "נשפך" החוצה ומשחרר אותי מאחיזת זרועותיו. כן, אני מתחיל להרגיש שחרור.


   בנימין נתניהו, שגריר ישראל באו"ם

עובר שבוע, ועוד שבוע. אני נכנס לתהליך של ריפוי אינטנסיבי וממושך. כעבור שבועות מספר אני מבחין בתחילת השינוי. אני מרגיש כאילו שכבה דקה של קרום צומחת על הפצע הנפשי. אולי אני כבר יכול לחשוב על מגע עם אנשים מבלי להירתע…
יש תחושה של שינויים באוויר. לפי כל הסימנים, אנחנו על סף תקופת ליברליזציה רצינית. לא ידוע כמה זמן היא תימשך, אבל זה פותח לנו חלון הזדמנויות ליצור "אמצעי לחימה" חדשים וכמובן להגביר את הפעילויות הקיימות. יש לי שלושה רעיונות:
הראשון – להקים ארגון של אסירי ציון בברית המועצות. כמה מהאסירים כבר השתחררו ועוד כמה צפויים להשתחרר בקרוב. האנשים האלה לא פוחדים מהקג”ב, השמות שלהם מוכרים לכולם, ואם הם ידברו בקול אחד – הוא יישמע! לעמדה שלהם ולאמירה המשותפת שלהם יש משקל. המשימה שלהם ברורה: להיאבק למען שחרור האסירים הנותרים, פתיחת שערים ועלייה המונית, ונגד כל צורה של רדיפות יהודים. זה אמור להיות הגוף המגן המיוחל שעליו חלמתי בכל שנות הפעילות של פרויקט הערים – אותו הגוף שאפשר לפנות אליו בעת רדיפות. והנה נראה לי שבפעם הראשונה זה עשוי להתגשם.
השני – להקים קבוצת נשים. הרי קיימים ארגוני נשים בין-לאומיים בעלי השפעה רבה. רדיפות נשים מעוררות תגובה הרבה יותר חריפה, הרבה יותר אמוציונלית. לדוגמה – יותר בעייתי לפזר הפגנת נשים, להרביץ להן…
השלישי – לפעול בנושא השואה. דווקא מהנושא הזה צריך להתחיל פעילות ציבורית רבת משתתפים. הרי גם קבוצת מורים לעברית, גם ארגון אסירי ציון וגם קבוצת נשים – חשובות ככל שיהיו, אלה עדיין קבוצות קטנות, סלקטיביות. חייבת להיות מסגרת נוספת, ציבורית, שעשויה למשוך קשת רחבה של משתתפים, שהשלטונות יתקשו לדכא אותה אפילו בשלבים הראשונים של הליברליזציה. אשמח לפתח אסטרטגיה בתחום הזה. אני רוצה לקיים אירוע המוני ראשון במוסקבה כבר באביב הבא, ביום השואה והגבורה.

***

אסירי ציון ופעילי עלייה (משמאל לימין): ברוך צ'רנובילסקי, אלכסנדר יקיר, ולדימיר סליפק, ולדימיר קיסליק, מיכאל חולמיאנסקי, לב אובסישר ויקטור בריילובסקי

אסירי ציון ופעילי עלייה (משמאל לימין): ברוך צ'רנובילסקי, אני עם תיק אדום, לב אלברט, יוסף בגון

דב קונטורר

כנראה, לקראת סוף שנת 1986, גם אני וגם זאב גייזל צברנו יותר מדי "נקודות עונשין" אצל הקג”ב. השמות שלנו עולים יותר ויותר בתשאולים בערים השונות, וגם האיומים כלפינו לובשים צורה יותר ויותר קונקרטית. אבל דווקא אז, בחורף של 1987-1986, נעשה ברור שהמצב הכללי במדינה משתנה בצורה דרמטית, ושהגורל שלנו כבר לא תלוי בכמות "נקודות העונשין" אלא במידת הריסון של הקג”ב במסגרת "הפרסטרויקה" – המדיניות החדשה של הפתיחות והליברליות שהכריז גורבצ'וב.


בנימין נתניהו, שגריר ישראל באו"ם

License

קול הדממה Copyright © by אפרים (אלכסנדר) חולמיאנסקי. All Rights Reserved.

Feedback/Errata

Comments are closed.