פרק 6

שוב אני בבית המעצר, שקוע כולי בסערת הרגשות שלי. עדיין חווה את הדרמה שהתחוללה בבית המשפט. אני בוהה מבלי לעשות כלום, מרגיש עטוף בחום ובאהבה של קרוביי וידידיי.

לפניי דף נייר ריק. לכתוב בקשה לפגישה עם הכלה? מישה לחש לי שאם אניה כבר פה, אפשר לנסות. איזו מילה יפה, "כלה"! האפשר להעלות על הדעת שיש לי, יכולה להיות לי, כלה? נכון, קיבלתי גזר דין קל יחסית, הרבה הרבה מעבר למצופה. הרי במקרים רציניים לא גוזרים פחות משלוש שנים. אבל אני עדיין ממשיך את שביתת הרעב. יתרה מזו, בכל רגע בני הבלייעל האלה מסוגלים להתנכל לי, לזייף, לפברק עוד. הרי בעימות הזה שבו ניצחנו ניצחון מבריק – הם נחלו תבוסה מחפירה. תבוסה של ארגון אדיר כוח שלא רגיל אלא להצלחות… הייתכן שהם לא ינסו לנקום?

בפגישה הייתי אומר לה את זה ישירות, אבל הסיכוי לפגישה קלוש. ובכל זאת, אני רוצה להגיד לה את זה, כאן ועכשיו… הצעת נישואים – במכתב? כן, יש דבר כזה! אמסור את המכתב דרך עורך הדין. אני מתיישב ומתחיל לכתוב.

שוב טרנספורט לילי לטאלין, ואני יושב בכוך שלי כשברקע שקשוק גלגלי הפלדה. אופוריה של ניצחון כביר אופפת ומלטפת אותי. לו רק היה ניתן לדחות את בואו של המחר לנצח. "מחר", שבו נמשכת שביתת הרעב והצינוק. אמנם שנת המאסר שנותרה היא כלום לעומת מה שהיה עלול ליפול בגורלי, אבל כך או אחרת, זו שנה תמימה של ייסורים.

מיכאל חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל, 08.02.85

לא נותנים לנו להיפגש עם סשה. הוא ממשיך לשבות רעב והם ממשיכים להחזיק אותו בצינוק. אפילו אם אסיר נענש והושם בצינוק, הם רשאים לבטל רק פגישה רגילה, אבל לא כזו שמגיעה לו אחרי המשפט.

בבקשה מכולם, אל תרפו אחרי קבלת גזר הדין הקל יחסית. חייבים להמשיך לדבר עליו בכל מסגרת, בכל פורום. הוא ממשיך לשבת בצינוק. אין מה לאבד! מה גם שמרחפת מעל ראשו סכנה של פתיחת תיק פלילי נוסף על "ספרות אנטי-סובייטית".

המאבק לשחרורו של אלכסנדר חולמיאנסקי טרם הסתיים. עכשיו הכול תלוי בנו, שוחרי החירות במערב, בממשלות ובבתי הנבחרים של המדינות החופשיות.

שחררו את אלכסנדר חולמיאנסקי!

מופיע עורך הדין שלי, מרט ראסק. לפנינו קושיה: האם להגיש ערעור? גזר הדין מנוסח בצורה כל כך מגוחכת: כל האשמות נגדי הקשורות לאקדח בוטלו, אבל נשארו ההאשמות על הכדורים. כלומר, אותם הנימוקים שבית המשפט קיבל לגבי האקדח, הוא דחה לגבי הכדורים! זאת על אף שהמצב זהה לחלוטין – כמו עם האקדח, גם מספר הסדרה של הכדורים לא נרשם בפרוטוקול, וגם הם, כמו האקדח, נלקחו לאחר חיפוש הבית ללא אריזה וחותמת. לפי ההיגיון יש סיכוי רב לערעור, רק צריך להדגיש בו שֶמה שתקף לגבי האקדח תקף גם לגבי הכדורים.

חולמיאנסקי מורשע, שרנסקי חולה

אני חושב שהגשת הערעור היא צעד נכון בנסיבות הללו – אומר ראסק – אני אכין אותו ואביא אליך לחתימה.

כעבור עשרה ימים שוב מופיע ראסק. הוא נראה מאוד מתוח ונרגש. המבטא האסטוני שלו, שהוא קל בדרך כלל, נשמע עכשיו כבד.

אינני ממליץ להגיש ערעור כלל.

אבל רק לפני עשרה ימים העלינו את הנושא לדיון פרטני והמלצת להגיש ערעור.

אני רוצה להסביר משהו. אם אתה לא מגיש ערעור, גזר הדין נכנס לתוקף כעבור חודש ימים. קשה להגיד את זה – עליך לשבת עוד שנה תמימה במאסר, אבל מאידך זו שנה בלבד ולא יותר. הרי אנחנו יודעים טוב מאוד שזה הרבה פחות ממה שהיה עלול להיות, ואפילו לגופים בעלי השפעה יהיה קשה לשנות את השתלשלות האירועים הזאת. אבל ברגע שאתה מגיש בקשת ערעור אתה למעשה מבטל את כל תהליך השיפוט וגם את גזר הדין. כאן אורבת סכנה גדולה שגופים שלא כל כך מרוצים מגזר דינך יעשו כמיטב יכולתם כדי להחמיר את גזר הדין. אתה פותח תיבת פנדורה!

החטא ועונשו

אני מתבונן על ראסק בתשומת לב רבה. הוא מאוד השתנה בימים הספורים האלה. כנראה קיבל מידע חדש שהדאיג אותו מאוד. אבל הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לחשוף את מקור המידע.

כשנודע לשלטונות על ההחלטה שלא אגיש ערעור, כאילו אחזה בהם תזזית. שוב זימון למאיבורודה. במהלך השיחה הוא מקבל טלפון. מישהו בצד השני מתחיל לתת לו הוראות. בן רגע הבעת פניו והתנוחה שלו משתנות ללא היכר. עכשיו הוא מלא כל כולו רגשי נחיתות, כניעה. כעבד שמדבר לרבו. ודאי מדבר עם דרג בכיר מאוד. הקג”ב מאוד אוהב לתת הנחיות ככה, בעל פה, שלא יישארו אחר כך שום מסמכים, שום אסמכתאות.

לאחר השיחה, כבר במסדרון, מביאים אותי לאדם זר. אף הוא, בהתלהבות רבה, אומר לי:

אתה מבין שאי-הגשת ערעור משמעה הכרה באשמה? אתה מכיר באשמה?

לא, חס ושלום, אני לא מודה באשמה המיוחסת לי, אבל אין לזה קשר לערעור. הערעור – זו הזכות שהחוק העניק לי. יש לי יד חופשית להחליט אם אני מנצל את הזכות הזאת או לא.

זימון לפסיכולוג של בית הכלא. שעות ארוכות הוא מנסה "לפצח" אותי, למצוא פתח, ערוץ השפעה עליי. אף הוא משתדל לשכנע אותי להגיש ערעור. דומני שראסק צדק. בטח מישהו מאוד מקורב לדרג הבכיר בקג”ב הזהיר אותו. לפי כל הסימנים, הם באמת הטמינו לי פח, והסירוב שלי להגיש ערעור משבש להם את כל התכנית! לכן יש להניח שהם ינסו לנקום בדרך אחרת. חייבים למנוע את זה! שוב אני צריך לתפוס יזמה. אולי שוב אנסה להפסיק לשתות ולעבור לצוֹם?

פעם נוספת זימון למאיבורודה. הוא כבר בקושי שולט בעצמו. זועם, משתולל.

חבל שעניין הערעור כל כך מעסיק אותך. יש דברים יותר חשובים על הפרק. רציתי ליידע אותך כי החל ממחר אני מפסיק גם לשתות.

מה, שוב צום? הרי אנחנו עושים לך טובה שמאכילים אותך. מזמן היית מתפגר כאן. איזו עזות מצח!

ה"האכלה" הזאת, לפי דבריך, רק מאטה את התהליכים הבלתי-הפיכים בגוף. היא גם לא על דעתי. זו האכלה בכפייה. איימו עלי באזיקים, צבת לפתיחת הפה ועוד כלים דומים שיש לכם בשפע. אתם יכולים להפסיק את ה"האכלה" בכל רגע.

ככה? נפסיק כרגע. לא רוצה למות לאט? רוצה מהר? מצוין! לצינוק!

שוב אני בצינוק הקטן. לא השתנה פה דבר. לזמן אין שליטה על המקום הזה. אותו הדרגש הנעול אל הקיר, אותם הקירות המדיפים ריח של לחות וריקבון, אותה הפינה של השירותים שבה ברז – כן, ברז. אפשר לפתוח – אז זורמים מים. אפשר לפתוח שוב – ושוב זורמים מים. אפשר להחזיק אותו פתוח – אז יזרמו מים בלי הפסקה. מים… לכל אדם אלה סתם מים, אבל לא בשבילי. אני בצום מחאה. בשבילי אלו לא מי שתייה, לא ניתן לשתות אותם. כאילו היו מי ים מָרים. לפניי ים אדיר ממדים, יש מים בלי סוף – עד האופק ומעבר לו. אבל אי-אפשר לשתות… מעל ראשי יוקדת שמש, מאיימת להמיס אותי כמו דונג, כמו שעווה. הייתי דולה קצת מים… אבל… לא. הם מרים.

המים זורמים מהברז. אני מרטיב את הפנים שלי. לא. לא אשתה. הם בטח חשבו שזה מעין משחק – הכרזת הצום. הרי אין מעקב, מי יודע אם אני שותה במקצת מדי פעם. שוב לא העריכו די את הנחישות שלי. טוב שאין הרגשה של רעב, אבל הצימאון… העור על הרגליים ועל הידיים מתחיל להתקלף. הלשון התייבשה כולה לגמרי. נדבקה לחכי כמו ספוג מחוספס. אני מנסה ללקק את השפתיים המיובשות. רפלקסיבית בא לי לבלוע, להרטיב בריר את הלשון היבשה… לשווא.

הנה הם המים מולי. אני רואה אותם בבירור מוחלט. זרם של מי מעיין. אני עולה למעלה לאורך הנחל – מעיינות לרוב מכל הצדדים. מים זכים, מפכפכים, מרשרשים, זורמים – באטיות – על מי מנוחות. אני מתכופף כדי לדלות בכף היד ו… אני שוב בצינוק.

אני פותח את הברז ומתבונן במים, מרטיב את כפות הידיים, מסתכל איך המים מטפטפים מכפות הידיים.

בקג”ב חשבו שאני לא אוכל להתגבר על עצמי. הם שגו!

הנה אלה הם המים מהנחל הקסום. אני כורע ברך, שותה, בולע, מלקק. ממלא מלוא הפה מים… הם מרעננים, מרווים… ו… אני שוב בצינוק.

אני לוחץ את ידיי בכל הכוח אל הקיר המחוספס, לוחץ עד כאב, משפשף אותן על הקיר בחזקה. לוחץ את העורף אל הקיר, לגרום לעצמי כאב, לשכך בכאב הזה את כאב הצמא!

כמה ימים חלפו? קרוב לשלושה, נראה לי. הלוואי שאתעלף. מה, הם החליטו לנקום? להשחית אותי, בשלב הזה, אחרי המשפט? אולי הם לא יודעים כמה זמן בן אדם מסוגל לשרוד בלי מים? אם ישאלו אותי, אגיד להם – שבעה ימים. כן, שבעה. לא, ספק אם הם מזידים להרוג אותי. הם פשוט לא מאמינים שיש לאל ידי לעמוד בפיתוי, להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בתוך שביתת רעב כה ארוכה. זה אומר שכאשר הם יבואו יהיה מאוחר מדי…

ביום הרביעי לצום אני בהכרה חלקית. קטעי מחשבות מסורבלות… אני הולך לעולמי… אני הולך, אבל הולך מנצח. הם רצו להפחיד אותנו – לא הצליח להם. רצו לקיים משפט ראווה ונכשלו כישלון חרוץ! אני הולך, אבל הולך בכבוד. אני ידע בוודאות: רק מי שמוכן ללכת עד הסוף – מנצח בסוף!

זה היום החמישי לצום. אני בהכרה. הלשון תפחה לחלוטין. השפתיים סדוקות ומדממות. גם מהאף זולג דם. כנראה התפקעו הנימים. אבל להתפלל אני יכול. כן. יתרה מזו, יש לי היום תחושה חזקה שהוא מקשיב, שהוא שומע את תפילתי, מזדהה, מעודד. הוא אומר לי: "דע לך, אתה הולך בדרך הנכונה, הסבל – לא לשווא". כמו שהוא אמר לרחל אמנו: "יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם!"

אני במדבר, אין נפש חיה מסביב. אין קול ואין עונה. דממה מוחלטת… אבל למה זורם דם מהאף? זה טוב, ככה יותר מהר, ככה פחות מייסר… אי שם יש עולם גדול, שבו אנשים שותים ברגע שמתחשק להם. שותים בלי הגבלה, לרוויה. יש נהרות, נחלים ואגמים… אגמים שלמים של מים. האנשים האלה לא מעריכים, לא מסוגלים להבין מה הוא החופש לשתות כשצמאים!

אני רואה תמונות הזויות. הנה שיירת גמלים הולכת במדבר. הגמלים יודעים לאן ללכת – לכיוון המים…

בחריקה פתאומית נפתחת הדלת, ומשלחת שלמה – ארבעה אנשים, אולי אף יותר – מצטופפים בכניסה לצינוק. הראשון – אדם נמוך קומה, המפקח על בתי הסוהר ששמו דִימוֹב, נכנס לצינוק. למאיבורודה, גבה הקומה, כבר אין בפנים מקום. דימוב מסתכל עליי ומזדעזע. מדוע הדם? – הוא שואל בקול חנוק. מיד מסתובב וצועק על מאיבורודה, אבל אני כבר מטושטש ולא קולט את פשר המילים… אני רק רואה ששניים רצים לקראתי בריצה מטורפת עם אלונקה. משכיבים אותי על האלונקה ונושאים בהליכה מואצת. אני שוכב כמו גולם, בלי יכולת לזוז. מגיעים לבית החולים של הכלא.

אני מושכב במיטה של בית החולים. כאילו מתוך ערפל אני רואה… מסביבי עומדים כמה אנשים ומנידים בראשם. אני בטח נראה עם רגל אחת בעולם האמת. האחות מנסה למצוא וריד בידי כדי להכניס עירוי, אך לשווא – הוורידים התכווצו, היא לא מסוגלת למצוא אותם. בייאוש היא דוקרת את היד פעם אחר פעם. תנועה כושלת, כאב חזק ואני מתעלף.

מיכאל חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל.10.03.85

נודע לנו שלפני כשלושה שבועות הפסיקו להזין אותו. משקלו ירד עד ל-42.5 קילו כשגובהו מטר שבעים ושניים. היה לו דימום והוא אושפז. כאשר מצבו ישתפר הוא יועבר למחנה. נא לשלוח מכתב לג'ורג' שולץ ולראשי המשלחות בשיחות בז'נבה.

אני חוזר להכרה, סוקר את החדר. עשר מיטות, כולן תפוסות. בחלון – סורגים כמו בתא. אבל הדלת… הדלת כמו בחדר רגיל בעולם החופשי, בלי סורגים. מזמן, מזמן לא ראיתי כאלה. הנה הדלת נפתחת ונחשף חלק מהמסדרון. מעניין, החולים שמסוגלים ללכת לבד רשאים לצאת למסדרון?

האחות הבחינה שחזרתי להכרה, וניגשת אליי למדוד לחץ דם וחום ולשקול אותי.

אתה ירדת עד הקו התחתון, הקו האדום ממש, עד גבול סיבולת הגוף. המצב קריטי – אומרת האחות ונדה בראשה – תקבל הזנה דרך הווריד בתוספת ויטמינים.

שוב פרוצדורה מייסרת של איתור וריד. בגלל שביתת הרעב והיעדר הנוזלים, כל הוורידים התכווצו לגמרי.

לילה. אני מתעורר. מתברר שאני נמצא היישר מול נורה חזקה, המאירה כמובן גם בלילה. אני מכסה את עיניי בממחטה המקופלת, שבדרך נס לא הוחרמה בחיפושים הרבים, ו… מידרדר לתהום…

נראה שהם החליטו ברצינות "לשפץ" אותי. בלי הפוגה מכניסים מזון ונוזלים דרך הוורידים. עובר יום, עוד יום, חולף שבוע ועוד שבוע… כעבור שבועיים מודיעים לי:

הוצאנו אותך מהמצב הקריטי, משקלך עלה לארבעים ושישה קילוגרם. אבל דע לך, אם תמשיך את שביתת הרעב תידרדר למצב כזה ועוד גרוע ממנו, בוודאות. זה רק עניין של זמן!

לאט לאט אני כבר מסוגל לקום מהמיטה. לקראת אמצע השבוע השלישי אני מרגיש יותר חזק ומעז לעשות כמה צעדים במסדרון.

הי שם, קרבן הנאצים – קוראת לי מנקה בחיוך.

מה? אני לא נראה יפה?

לקבורה מביאים יפים ממך.

מוקדם לי לקבורה.

מוקדם, לא מוקדם, רגל אחת אתה כבר שם.

אולי, אבל יש לי כושר הישרדות גבוה.

בן כמה אתה, הישרדות?

שלושים וארבע, בקרוב שלושים וחמש.

אישה? ילדים?

רווק עדיין.

מזמן היית צריך להתחתן. בחורה לפחות יש לך?

בחורה יש, מחכה לי. כשאחזור – נתחתן.

אם תמשיך בשביתת הרעב… לא תתחתן!

יש חדשות חשובות: נפטר ראש המפלגה הקומוניסטית צ'רננקו. מי יהיה תחתיו? כל המדינה מחכה בנשימה עצורה לראות מי יעמוד בראש ועדת הקבורה. "האח הגדול" ממש! כדי להתמנות לראש המפלגה חייבים קודם להתמנות לראשות ועדת הקבורה. גורבצ'וב מקבל את התפקיד.

מיכאל חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל, 12.03.85

מחר תתקיים בקרמלין קבלת פנים לאחר קבורתו של צ'רננקו. מי יכול להציג את נושא יהדות ברית המועצות ואסירי ציון? בראש ובראשונה אנגליה?

ההורים, שיחת טלפון לחו"ל, 12.03.85

ידידינו היקרים!

מחר, בשלושה-עשר במרס, תמלא חצי שנה לשביתת הרעב של הבן שלנו, אלכסנדר חולמיאנסקי, בבית הכלא. הוא מוחה נגד מאסרו הבלתי-חוקי, נגד חקירה מפוברקת ונגד גזר דין בלתי-מוצדק ובלתי-הוגן. הוא הכריז שיסיים את שביתת הרעב שלו ביום הראשון לשחרורו. הוא נאבק לא רק למען עצמו, אלא למען כל יהודי ברית המועצות החפצים לעלות לישראל.

לאורך כל תקופת מעצרו אתם מפיצים מידע עליו ועל מאבקו, בקרב עם ישראל ובעולם כולו. המידע הזה הגיע לראשם וללבם של אנשים רבים והביא לתמיכה ולהזדהות חסרות תקדים בישראל, במדינות אירופה ובאמריקה. אנחנו מעריכים מאוד את המאמצים שלכם.

כיום, עקב שביתת רעב כה ממושכת, מצב בריאותו הידרדר כל כך עד שנשקפת סכנה לחייו. אנא מכם, הוסיפו לפרסם עוד ועוד את מעשה הגבורה שלו ואת הסכנה הקיומית שהוא נתון בה. אנא, תזעקו לממשלת ישראל, אל הציבור בארץ, לקהילות יהודיות במערב, שיירתמו לפעילות נמרצת כדי להציל אותו!

בשמונה-עשר במרס בלילה מוציאים אותי לטרנספורט. שוב אני בתא הקטנטן לחולים קשים. מולי במסדרון עומדים כל הזמן שומרים שמתחלפים במשמרות. לאט לאט אני מתחיל להבין – זכיתי למשמר ליווי אישי – סימן של כבוד! אבל לאן נוסעים? אין תשובה.

מיכאל חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל, 24.03.85

נודע לנו שבשבעה באפריל מגיעה למוסקבה משלחת סנאטורים שבראשה הדובר תומס או'ניל, וכעבור יומיים עוד משלחת שבתוכה מר כהן ממדינת מיין (לא יהודי) וקרל לוין ממדינת מישיגן. בבקשה, צור עמם קשר באמצעות ארגונים יהודיים בארצות הברית וקבע בעבורם פגישות במוסקבה עם פעילי תנועת העלייה. בעניין של סשה רצויה עכשיו דיפלומטיה שקטה. עוד בקשה: נא לפנות בעניין זה לכל המשלחות ולכל האישים בעלי ההשפעה שעתידים לבקר במוסקבה.

לא הצלחנו להעביר לאלכסנדר משלוח של בגדים חמים והוא נשלח לטרנספורט עם בגדי הקיץ שבהם נעצר בקיץ שעבר. עמדת המשפחה – לדרוש שחרורו בגין מצב בריאותו.

***

מגיעים לסְבֵרְדְלוֹבְסְק. הנה בית הכלא המפורסם אדיר הממדים – הצומת של כל זרמי האסירים לכיוון סיביר. תחילה כמה ימים של בידוד רפואי, ואז שוב מעבירים אותי לבית החולים של הכלא. שוב עירויים בלתי-פוסקים. הידיים שלי, שתיהן, הפכו לחבורה גדולה מכף היד ועד למרפק, בגלל ניסיונות אין ספור לאתר ורידים. אני נבדק על ידי שורה של רופאים. דומני שהם הגדילו, ובהרבה, את כמות הנוזל שהם מכניסים לי דרך הזונדה. הימים חולפים להם, דומים זה לזה כמו שתי טיפות מים. הזמן כאילו הוקפא. חולף שבוע, ועוד שבוע. אני כבר משוטט בחדר די בקלות ולעתים יוצא למסדרון. המשקל שלי עלה ל-48 קילוגרם.

בימים האחרונים הופיע חובש חדש, והוא מכניס לי את הזונדה. לעומת האחיות שקדמו לו, החובש מרבה לדבר אתי – שואל אותי משהו, מספר בעצמו משהו – על מי מנוחות, בלי פרובוקציות. מאוד ידידותי. אולי יותר מדי ידידותי בשביל עובד הכלא.

בשמונה באפריל, כאשר שומר הליווי הביא אותי להזנה, התערובת עוד לא הייתה מוכנה. החובש שחרר את השומר ואמר לי: "חכה פה כל עוד אני מבשל, אני צריך עוד כמה דקות." הוא בישל משהו דומה לדייסת סולת, ישר מולי עיניי. אני יושב ושומע את השיחה שלו בחצי אוזן. לפתע, במקום להכניס לי זונדה כמדי יום ביומו, הוא מניח לפניי צלחת עם דייסה ועוד מוסיף חתיכה נכבדת של חמאה.

תאכל, תאכל – אומר לי בלחש, בקול ידידותי – אין כאן איש ואני לא אגלה לאף אחד!

מרוב הפתעה איבדתי לרגע שליטה עצמית. ריח המזון מגרה לאין שיעור. מול העיניים שלי קוביית החמאה לאט לאט מתמוססת בתוך צלחת הדייסה. גל של תאווה עזה אפף אותי. הפה התמלא ריר. במצב הקרוב לטירוף חושים אני חוטף את הכף, ובן רגע גומר את הדייסה!

ישר כוח! – אומר לי החובש בחיוך אבהי – קח רק מפית לנגב את השפתיים.

אני מנגב את השפתיים והוא מזמן את שומר הליווי.

בתחושה של אושר מוחלט שלא יתואר אני נשכב על המיטה. כל הגוף שלי מלא וגדוש בהרגשת עונג גן עדן. אני שוקע בתנומה שלווה כשל תינוקות.

למחרת החובש שוב משחרר את שומר הליווי ומניח לפניי צלחת דייסה.

לא, לא, מה זה? יוצא שאני הפסקתי את שביתת הרעב!

עזוב, שטויות, איש לא ידע. הרי אמרתי לך שלא אגלה! מה, אתה לא סומך עליי? יצא שגם תאכל וגם יחשבו שאתה ממשיך בשביתת הרעב!

מה זה יחשבו? אין שום בעיה לגלות שאדם הפסיק שביתת רעב!

מה אתה מתלבט כל כך? ממה אתה חושש? הרי אתמול אכלת לבד ולא קרה כלום, נכון? בוא, אחי, אני כבר הכנתי, הנה הגשתי.. זבנג… וגמרנו!… לגבי מחר נדבר אחר כך…

ושוב אני לא מצליח להתגבר על הפיתוי. כמו אתמול אני בולע את הדייסה בן רגע! ושוב הרגשה של תענוג אדיר, צהלה פנימית של הגוף ממלאת אותי. אני מתנתק מהעולם, שקוע כולי בתחושות של הגוף – שלווה עילאית, הרפיה מוחלטת, תענוג גן העדן…

ביום השלישי מגיע רופא ראשי של בית החולים.

אני שמח, חולמיאנסקי, שהתעשתָּ והתחלת סוף סוף לקבל אוכל. תאמין לי, אתה לעולם לא תתחרט על כך!

אני מרגיש שסומק מכסה את פניי. ריבונו של עולם, לא החזקתי מעמד, נשברתי. בערמומיות מתוחכמת הם הצליחו להשיג את מה שלא הצליחו במתקפה חזיתית. נקיפות מצפון עינו אותי כל הלילה. לא עצמתי עיניים אף לרגע קט. רק הבוקר הביא אתו מנוחת מה.

אבל בעצם, למה אני צריך להרגיש בושה וכלימה? איזו עברה עברתי? מה, אני רימיתי מישהו? הבטחתי ולא קיימתי? אלוקים אדירים, שהיתי בצינוקים בסך הכול חמישה חודשים ברצף! אולי שברתי שיא גינס. אני שובת רעב החל מהשלושה-עשר בספטמבר. כמה זה יוצא? קשה לספור. אני לוקח פיסת נייר, יושב ומחשב. זה יוצא מאתיים ושבעה ימים!

זאת ועוד, שום דבר לא מפריע לי לחדש את שביתת הרעב. אני יכול להמשיך לחיות עם ראש מורם. בינתיים אני אמשיך לאכול לבד את תערובת ההזנה הזאת. אם קרה מה שקרה, אני חייב להשתדל להשתקם במקצת. הרי הקג”ב לא מרוצה מגזר הדין שלי. פרובוקציה חדשה – אם זה נשק, ספרות אנטי-סובייטית או כל דבר אחר – מרחפת מעל ראשי מדי יום. אני חייב להיות לפחות בכושר מינימלי על מנת לחדש את שביתת הרעב. על מנת לאיים שאחדש…

הוכחתי את יכולת העמידה שלי. הוכחתי שאני מסוגל להחזיק שביתת רעב לאורך זמן רב. בנסיבות כאלה, האיום שאני אפתח בשביתה נוספת – עשוי להרתיע, למנוע פרובוקציה חדשה. ובכלל, ידוע שבמקרים רבים האיום יעיל יותר מאשר מימושו. אם כן, יש לי נשק ביד. חשוב לא להרגיש חלש, לא לפעול מתוך הרגשת נחיתות.

מעניין מה פשרו של המספר מאתיים ושבע. אני יושב במשך כמה ימים ומחפש מילים בעלות גימטרייה של 207. זה "אור", יש! למה לא הבנתי את זה מיד? התגלית הזאת החזירה לי במידה רבה את הרוגע ואת שלוות הנפש.

בינתיים, חבריי לַנשק היקרים ממשיכים את פרויקט הערים תוך סכנות רבות. איך הולך להם שם?

דב קונטורר:

יצא לנו להרים את ה"משואה" עם זאב גֵייזל בנסיבות הקשות ביותר, כלומר לאחר שני מאסרים מפורסמים (שלך ושל יולי אדלשטיין), הַרשעת יוסף ברנשטיין בקייב, שורה ארוכה של חיפושי בית, החרמת חומרים, התראות רשמיות ועוד ועוד, בכל רחבי ברית המועצות. לזמן מה, הפעילות במסגרת הפרויקט הושבתה. אנחנו עם גייזל ועם כל יתר משתתפי הפרויקט היינו מרותקים לתהליכים המשפטיים שלכם, עקבנו אחר שביתת הרעב שלך ועסקנו בפעילות במוסקבה. אחר כך התחלנו בהערכת היקף הנזק שגרם המאסר שלך ובחלוקת המשימות בינינו. בסך הכול ההפוגה הייתה קצרה לאור הנסיבות, ובסתיו של שנת 1984 חודשה הפעילות בפרויקט. חלוקת התפקידים הייתה לא פורמלית, לעתים קרובות גיבינו האחד את השני ופעלנו בלא חיכוכים, מאבקי יוקרה וכדומה.

בראש ובראשונה היה צורך בהערכת מצב מקיפה. היה צריך להבין אילו קשרים שרדו. לא רק במובן של מי לא נאסר (את זה ידענו), אלא במובן ההישרדות הנפשית. כלומר, שמירת מוכנות ויכולת להמשיך בפעילות. מרבית משתתפי הפרויקט הכירו אותך באופן אישי, ומאסרך הותיר כמובן רושם כבד.

ואז יצאתי לסיור הראשון לאחר המאסר שלך – סיור הערכת מצב. בתחילה לערים שלאורך נהר הוולגה, אחר כך לאסיה המרכזית ובסוף לאזורים הבלטיים. נדמה לי שדווקא אז, בעיר פֶּנְזָה, קרה לי מקרה שאני מייחס לקטגוריה של הנסים הקטנים שאירעו לי לעתים באותן השנים, שנתנו לי תחושה חדה שלפעילות שלנו ניתנה ברכה והשגחה פרטית.

יש להסביר שמימון הפרויקט התבצע באמצעות מכירת דברי ערך שהובאו במיוחד לשם כך מחו"ל. לפעמים אלה היו מצלמות יפניות חדישות. אנחנו, כמובן, השתדלנו מאוד להפריד בין פונקציות מימון לפעילויות של הפרויקט גרידא – כלומר יהיו שליחים שיביאו מצלמות לדילרים ושליחים אחרים שיביאו ספרים לפעילי הפרויקט. אבל זה במצב האידיאלי. הלכה למעשה, מספר השליחים היה מצומצם למדי ולפעמים נאלצנו לגַבות זה את זה. עוד יותר חשוב היה לא להביא גם את המצלמות וגם את הספרים באמצעות אדם אחד בנסיעה אחת, כי אז הסכנה גברה עשרות מונים. במצבי חירום אפילו את העיקרון הזה הפרנו לפעמים. זה בדיוק מה שקרה כאשר הייתי צריך להביא לעיר סָרָטוֹב גם חומרי לימוד וגם מצלמות, כי אזל הכסף למימון הפרויקט.

נסעתי כאשר בתרמילי שתי מצלמות יפניות יקרות ערך ועוד עשרים וחמישה קילו של ספרים וציוד למורים. לא היו לי כמובן קבלות על קניית המצלמות, ובשעת צרה לא הייתי יכול להוכיח, למשל, שלא גנבתי אותן. התחנה הראשונה במסלול שלי הייתה העיר פנזה, שם התכוונתי לשהות יום-יומיים ולהוריד חלק מכבודת הספרים.

כשירדתי מהרכבת השארתי את התרמיל בלוקר בתחנה ויצאתי לעיר. בערב מצאתי את גינה רייש – איש הקשר שלנו בעיר, ושנינו ביחד חזרנו לתחנת הרכבת לקחת את התרמיל. אני מקיש את הקוד, אבל הדלת של הלוקר לא נפתחת… אז הבנתי שנקלעתי לצרה רצינית. על פי כל היגיון, היה עליי להשאיר את התרמיל בתא ולעזוב את העיר מיד. הסיכוי לחלץ את התרמיל היה קלוש, ואילו סיכויים להיאסר היו בשפע. אילו סימנים הייתי נותן לסדרן על מנת להשיב את האבדה? שיש בתרמיל עשרים וחמישה קילו של חפצים שהקג”ב צד אחריהם?

אילו שליח שאני הייתי שולח היה שואל אותי מה עושים בנסיבות האלה, הייתי עונה לו בצורה חד-משמעית ונחרצת – לעזוב הכול ולהימלט. הכי גרוע להיתפס "על חם" עם חפצים כאלה. את כל הנימוקים האלה אמרתי לעצמי פעם אחר פעם, אך תוך כדי שכנוע עצמי הבנתי שאני לא מסוגל לעזוב את הדברים. כמה השקענו בארגון הנסיעה הזאת, כמה טרחנו, כמה ציפינו להשיג ממנה! שלחתי את גינה ליציאה מהתחנה ואמרתי לו שאם תוך שעה אני לא מופיע – עליו להתקשר למוסקבה ולהגיד משפט מסוים שפירושו "נעצרתי עם הכבודה".

חזרתי ללוקר, הבחנתי שתחנת המשטרה נמצאת קרוב והבנתי סופית שהסיכוי של תכנית החילוץ שלי הוא אפסי. בכל זאת לקחתי טופס השבת אבדות והתחלתי למלא אותו: נתונים אישיים, תאריך הגעה לעיר, מטרת הביקור, תכולת הלוקר… עם המסמך המטורף הזה, שהוא אינו אלא כרטיס כניסה למעצר, עמדתי בצד והתפללתי חצי שעה בכוונה עצומה.

אחר כך הלכתי לאורך כל השורות של הלוקרים לחפש את הסדרן. מצאתי אותו והושטתי לו את המסמך המטורף שלי. הוא לקח אותו ולפתע הבחנתי במספר הלוקר מאחורי גבו: B-435 – מספר הלוקר שלי! בן רגע נפל לי האסימון – הרי טעיתי במספר הסדרה של הלוקרים, חיפשתי ב-A-435!

כהרף עין חטפתי מידו של הסדרן את הטופס, מלמלתי שטויות כמו: "שכחתי להוסיף שתי חולצות וצנצנת ריבה," הלכתי לשירותים, קרעתי את המסמך לחלקים קטנים והשמדתי. חיכיתי עד שהסדרן התרחק, חזרתי ללוקר ובלי כל בעיה פתחתי אותו. כעבור דקה יצאתי להרגיע את גינה המודאג.

החל מחורף 1985-1984 חודשה הפעילות במסגרת פרויקט הערים במלוא עצמתה. בהדרגה שיקמנו את מה שהיה ואף עברנו את שיא הפעילות שהייתה בתקופת הכהונה שלך – עשרים ערים שבהן פעילות קבועה כמו קבוצת לימוד עברית. בשיא הפעילות בתקופה שלנו הגענו לכשלושים ערים.

גם תפוקת מערכת שכפול החומרים של הפרויקט גדלה עד כדי כך שמדי פעם לקחנו על עצמנו אספקה לצרכים של מוסקבה. בקיץ בשנת 86' יצא לי לנהל מחנה קיץ גדול ומוצלח, סמוך לעיר סמרה. למרות המצב והסודיות קיבצנו לשם מורים חדשים מערים מאזור הוולגה ומהאזורים הבלטיים. קיימנו גם מחנות קטנים יותר. ולנטין לידסקי ומיכאל וולקוב היו מעורבים בפרויקט ביתר שאת.

מיכאל חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל, 17.04.85

במגעים עם השלטונות, מאוד עזר להורים סגן שר המסחר האמריקני, ליונל אולמר.

הם מודים לו מקרב לב ומבקשים את המשך מעורבותו. בעשרים וארבעה באפריל פורסמה הצהרה על חנינה כלל-ארצית. אף אחד מאסירי ציון לא ישוחרר!

בעשרים ושלושה באפריל, בשעת לילה מאוחרת, מוציאים אותי מבית החולים ומביאים לתא המעבר בהמתנה לטרנספורט, בדרך למחנה הכפייה. אני יושב בדריכות. מחנה – זה עולם שונה לחלוטין מהכלא, הכול אצטרך ללמוד מחדש. שם לא אהיה בבידוד, אלא בצריף גדול משותף עם עוד מאה-מאתיים עבריינים פליליים. צריך למצוא דרך לקבוע את המעמד שלי ממש מההתחלה, לבחור טון נכון, לתפוס יזמה. אבל איך?

לקראת בוקר מגיעים לקָמֵנְסְק-אוּרָלְסְקִי, עיר בגבול בין אורל לסיביר המערבית. הרושם הראשון שאעשה במחנה הוא בבחינת "הטבעת חותם". הוא יקבע במידה רבה את המעמד שלי ואת כל אורח החיים שלי פה, יכריע… והנה אני גורר את עצמי לאורך המחנה בליווי שומר. המחנה די גדול, נמצאים כאן כמה אלפי אסירים. בחוץ כבר שורר האביב במלוא עצמתו. בין העננים נשקפת השמש, וציפורים חסרות דאגה, שאף במחנה כפייה הן בנות חורין, מצייצות בעליזות.

הצריפים בנויים בצורה יסודית. החצר הסמוכה לכל צריף סגורה ומבודדת באמצעות גדר רשת גבוהה. אסור לאסיר לצאת מהחצר הסגורה על דעת עצמו. העונש למפר האיסור – כליאה בבית הכלא של המחנה או אפילו בצינוק. רק אסירים בקבוצות מאורגנות ובליווי שומרים רשאים לצאת החוצה לעבודה, לחדר האוכל או לבית המרחץ.

מצד שמאל רואים בניין מנהלי שנקרא "מטה". בתוך הבניין יש שער ודרכו מגיעים אסירים חדשים. בתוך הבניין יש גם דלת מיוחדת – שאליה נושאים כל האסירים את עיניהם – דרכה עוברים המשתחררים! אנחנו ממשיכים הלאה. רואים מבנה נמוך רחב – חדר האוכל.

"הנה הצריף שלך," אומר שומר הליווי שלי. נכנסים. הצריף גדול, מלא במיטות קומתיים עד אפס מקום. בתוך הצריף נמצאים כרגע כמאה וארבעים איש. כל היתר הלכו כנראה לעבודה.

"הנה החדש," מכריז התורן, ומאה וארבעים זוגות עיניים פונים ובוהים בי…

אני יהודי, דתי, חייב להתפלל. מה הכיוון לירושלים? – אני מצהיר בקול רם וברור.

כולם קפאו במקום בפה פעור, מוכי תדהמה. אילמים, מבלי יכולת להגיד מילה, בוהים בי.

נו, בוודאי. "יהודי" במושגים של רוסי מצוי, המתבסס על מנה נכבדת של אנטישמיות, הוא יצור אומלל, פחדני, המנסה בכל כוחו להסתיר את יהדותו. כי הרי להיות יהודי זה בושה, קלון… וכל הכיף הוא דווקא לחשוף את יהדותו ובכך להשפיל אותו, להעמיד במקומו. ואילו זה צועק – כמו חבטה – אני יהודי… להתפלל… ירושלים…

נו, גברים, אז מה הכיוון לירושלים? – אני חוזר על השאלה.

כמה מהאסירים יוצאים מהקיפאון, ניגשים אליי ומצביעים לכיוונים שונים.

נו, דרום, דרום, איפה?

לאחר התלבטות מסוימת הם מחליטים ברוב קולות מהו כיוון דרום ומניחים לי לעת התפילה הקצרה. מיד בסיום התפילה מקיפים אותי מכל הצדדים ומנחיתים עליי זרם שאלות: מי אתה? איזה סעיף פלילי יש לך? – שואלים אותי תוך גילוי יחס כבוד והתעניינות אמתית של שכנים לעתיד.

סעיף 218, החזקת נשק – אני מכריז, ובכך מוסיף לעצמי עוד מנה של כבוד.

איזה נשק היה לך?

לא היה לי נשק, כלום. השתילו אצלי את הנשק בחיפוש הבית.

מי השתיל?

הקג”ב השתיל.

למה?

הם מתנכלים לי.

חס ושלום – ממלמלים העבריינים בקול חלוש.

***

זימון למנהל מחנה הכפייה, זִירָנוֹב.

אלכסנדר, אתה שבתת רעב זמן רב בכלא. לקראת הסוף הפסקת, ועכשיו במחנה משום מה חידשת שוב. אני רוצה להסביר לך כמה דברים עקרוניים:

אתה חייב להבין ששביתת הרעב מיצתה את עצמה. אני לא אתייחס לתקופה שלפני המשפט, אם היא השפיעה על גזר הדין או לא, ואם כן לאיזה כיוון. עכשיו, כאשר גזר הדין שלך נכנס לתוקף, אין שום כוח שיבטל אותו. אתה תְרַצֶּה את כולו, חד וחלק. בשלב הזה, המשך שביתת הרעב אינו אלא עקשנות לא נבונה. היא תחמיר את מצב הבריאות שלך, המעורער בלאו הכי. ועוד נקודה. מסגרת החיים במחנה לא דומה כלל וכלל לזו של הכלא – כאן כולם חייבים לעבוד. אם תמשיך את שביתת הרעב, פירוש הדבר – לא תוכל לעבוד. זוהי עברת משמעת חמורה ביותר. מי שמסרב לעבוד – אחד דינו – לצינוק. וזה אפילו לא תלוי בי. זאת הוראה שהונחתה על הנהלת המחנות. והנימוק האחרון – אתה הרי קיבלת גזר דין קל למדי. כבר חלפה מחצית מתקופת המאסר שלך. זה מקנה לך זכויות רבות: פגישה עם קרובים, קבלת משלוחים, רכישת מזון מהקיוסק הפנימי. שביתת רעב מבטלת אוטומטית את כל הזכויות האלה.

תחזור לצריף, יש לך זמן עד מחר לקבל החלטה. אני שוב פונה אליך בקריאה להפעיל את שיקול הדעת. אם לא תסיים את שביתת הרעב לאלתר – תחזור לצינוק לאלתר. הנה אני בנוכחותך כותב וחותם על ההוראה לשים ולהחזיק אותך בצינוק החל ממחר.

אני חוזר לצריף שקוע במחשבה. הוא צודק, כמובן, ודאי ששביתת הרעב מיצתה את עצמה. יתרה מזו, עליי לחשוש מפרובוקציות נוספות. מי יודע אם ישחררו אותי בתום תקופת המאסר או חלילה ישתילו עוד משהו? למקרה כזה אני חייב להיות בכושר על מנת לחדש את שביתת הרעב. כאמור, איום בשביתת רעב הוא גם נשק, לא פחות יעיל משביתת הרעב עצמה. זה אומר שצריך לעשות שינוי מדיניות מקצה ועד קצה – להשתדל להשתלב טוב בחיי המחנה. ובכל זאת אני לא מסוגל להגיד בכוחות עצמי שאני מפסיק את שביתת הרעב…

למחרת אני בצינוק. ממשיך להתלבט. כעבר כמה ימים שוב זימון לזירנוב.

אלכסנדר, הנה ההורים שלך הגיעו, עשו את כל הדרך ממוסקבה על מנת לראות אותך. למה אתה מונע מהם את זה? הנה המכתב של אמא שלך, היא מפצירה בך לסיים מידית את שביתת הרעב. אין ספק שאמא רוצה את טובתך! הנה, קרא!

הפנייה של אמא מרגשת עד דמעות. לא ניתן לעמוד בעצמת השכנוע, כל שכן כשאני בעצמי קרוב להפסקת שביתת הרעב.

טוב, אני נענה לבקשתה של אמא ומפסיק את שביתת הרעב. אבל יש לי תנאים!

אתה מפסיק?! – קריאת צהלה נמלטה מפיו של זירנוב.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להגיד בפה מלא: אני חושש מפרובוקציות נוספות. יש גורמים שלא מרוצים מגזר הדין שקיבלתי. אם תהיה פרובוקציה נוספת, כגון השתלת נשק או דבר אחר, אני אחדש את שביתת הרעב ויהי מה! ועכשיו אני רוצה להשתקם מהר ככל האפשר. לכן אני צריך לפחות שבועיים בבית החולים הפנימי ועוד חודש של תפריט מיוחד למחלימים.

מקובל עליי. אבל גם לי יש תנאים.

בבקשה.

אתה חייב לחתום באופן רשמי על הצהרה של הפסקת שביתת הרעב ולהתחיל לאכול בנוכחות שני עדים.

סגרנו!

מיכאל חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל, 30.05.85

בעשרים ושישה במאי התקיימה פגישה של סשה עם ההורים ועם אניה, כלתו, במחנה. אמא מספרת שהוא נראה יותר טוב מאשר בבית המשפט – הרי חלף כבר שבוע מאז שהתחיל לאכול. בכל זאת השיקום יארך חודשים רבים. הוא שהה עוד עשרה ימים בצינוק. בסך הכול כמעט חמישה חודשים וחצי בצינוק!

בבקשה לא להפסיק להחזיק את עניינו בפוקוס, לפחות עד יום ההולדת שלו, בחמישה ביוני. אחר כך, אם לא יהיו צרות נוספות, אפשר להנמיך. אבל חייבים להיות בכוננות לפתוח את הקמפיין מחדש במקרה של פרובוקציות נוספות. ברצוני למסור תודה רבה לקהילה של ניו אורלינס, ובפרט לרב דייוויד גולדשטיין ולרעייתו שני.

אניה ירוחימוביץ'

הייתה נפיחות נוראית בפנים שלך. אני – חולת כליות לשעבר – מיד הבחנתי שיש ליקוי בתפקוד הכליות. כל המראה שלך היה מראה קלאסי של אסיר במחנה כפייה.

זירנוב מקיים את הבטחתו, ובשלושים במאי מכניסים אותי לשבועיים לבית החולים הפנימי של המחנה. עכשיו אני כל כולי מכונס בתוך עצמי, שקוע בתחושות הפנימיות שלי, תחושות מערכת העיכול. כל כף של דייסה או מרק אני חש כאילו מחלחלת לשכבות השורשיות ביותר. כאילו היא חיונית לקיומי. אני טועם, מוצץ, אוכל,סופג, מזין את עצמי, קולט, זולל ומעכל… כל היתר נדחק רחוק, איבד מחיוּתו ומחשיבותו, נעשה דהוי, בלוי, חורג מעבר לתחום. אני מרוכז כולי ברגשות הגוף, חולם בהקיץ.

30.05.85

אנצ'קה שלום,

אצלי הכול בסדר. אני אוכל כבר די הרבה. גומר כבר את קופסת המזון לתינוקות שמסרתם לי. היום בפעם הראשונה ערכתי ניסוי עם קוביות מרק. תוצאות הניסוי חיוביות – זללתי הכול כהרף עין. גם את ארוחת הבוקר לרוב אני כבר מסוגל לאכול. ניסיתי גם חלקים מארוחת הצהריים. כאן אין הרבה התקדמות.

אפשר לומר שהכול מתנהל כשורה, השיקום הוא רק עניין של זמן. מוזר, אבל אני מרגיש בערך כמו קודם, אין הרבה שיפור, אבל גם אין החמרה במצב. השיפור בא יותר לאט מהרצוי, נמתין בסבלנות. לעומת זאת, כל הרופאים אמרו פה אחד שתהליך השיקום הוא עניין של חודשים רבים ולא של שבועות בודדים. חל שיפור ביכולת התנועה שלי – אפילו במדרגות אני עולה לבד, חופשי.

אני מאוד שמח שמצאת שפה משותפת עם ההורים שלי. התחושה שלי היא שבאת ונכנסת למקום שמלכתחילה נועד לך. לכן הכול מתאים, תואם ונוח. הלוואי שכך גם יימשך!  

התיאבון חוזר אליי ובגדול! לאחר שאני גומר מנה אחת אני נשאר רעב לגמרי. תוך חריקת שיניים אני קורע את עצמי משולחן האוכל. טוב שהם קבעו שיעור לגודל המנה, אחרת אני לא יודע אם הייתי מסוגל לרסן את עצמי. לא עוברת שעה מסיום האוכל ואני כבר מתחיל לחלום על המנה הבאה. מחשבות חווייתיות של אוכל חולשות על כל המרחב המנטלי שלי. מראות של עשרות מאכלים שונים חולפים

בזיכרון. אני מדמיין את עצמי אוכל ואוכל, ושוב אוכל ללא שובע… הימים חולפים לאט לאט. בינתיים השיקום מתקדם בקושי, ולא לינארית. לפעמים אני אפילו מרגיש גרוע מקודם. אולי רק ביכולת ההליכה שלי יש שיפור ניכר. לעומת זאת, לפעמים איזו תחושה של דכדוך מענה עוטפת אותי ולא מרפה ממני זמן רב. איזה מזל שהצלחתי לפחות לקבל את השבועיים האלה בבית החולים.

חגיגת יום ההולדת שלי בקיבוץ ראש צורים (עוגת יום ההולדת – בצורת מילון עברי-רוסי)

09.06.85

יקיריי,

קיבלתי ים של ברכות ואיחולים לרגל יום ההולדת שלי. מרגש עד דמעות! אין אפשרות, כמובן, לענות לכולם, ואולי גם אין צורך. אני לא רגיל לעשות חגיגה מיום ההולדת, אבל כאן בנסיבות האלה זה שונה… היקף תשומת הלב שזכיתי לה וההתייחסות שקיבלתי אפילו מבישים במקצת.

קשה להאמין, אני כבר בן שלושים וחמש. לאחרונה דווקא מרגיש צעיר יותר. עוטפת אותי תחושה מוזרה שמתקרב משהו חדש… רגשות של עדנה, רעננות, רגשות של התחלות חדשות הקרבות ובאות!

מצב הבריאות בינתיים משתפר, אם כי לאט מאוד ובצורה לא יציבה. אבל ללא ספק יש הישגים. אני כבר מסוגל לאכול מזון יותר גס והרבה יותר מגוון, ולא כל כך מוגבל בכמות. אני אוכל די הרבה, אבל לא הרבה מדי. המשקל שלי עולה בקצב של כשני קילוגרמים לשבוע. אם אני אמשיך בקצב כזה – אשמין כל כך עד שלא אוכל להיכנס לדירתנו, בדומה לפו הדוב! הרופאים אומרים שמשכו הצפוי של תהליך השיקום הוא כשלושה חודשים. בינתיים עבר יחסית מעט זמן. אני משום מה עובר שורה ארוכה של מצבי ביניים, כאילו משוטט במבוך סבוך עד שאחזור לנורמה. הרבה זמן שרוי במצב ספק ערנות ספק תנומה. אולי זה נחוץ לגוף.

בחמישה-עשר ביוני מחזירים אותי לצריף. מעכשיו אצטרך לעבוד כמו כולם. מהפך בחיים שלי. איך אסתגל? מאין אגייס את הכוח? אין לצפות להקלות מיוחדות. כל אסירי הצריף מתחלקים לשלושה צוותים גדולים: האחד עובד בבית מלאכה, השני סורג שקי רשת, והשלישי – המעמד העליון – אלה עובדים מחוץ למחנה ללא שמירה, "משוחררי שמירה". ואכן הם עובדים יחד עם החופשיים, באים אתם במגע ללא מגבלה. גם כסף, שבעיקרון אסור במחנה – להם יש.

לאן ישבצו אותי?

אני משובץ לסריגה. הצוות סורג שקים גדולים – כמעט מטר אורכם. איזו עבודה מטופשת – לסרוג ידנית בעידן התיעוש? בעצם, מה אכפת לי? ברוך ה', לא עבודה בחוץ, בקור, לא חטיבת עצים. מאמץ פיזי צנוע למדי…

מאמץ פיזי צנוע אולי, אבל העבודה דורשת זריזות מרובה ומיומנות שחסרה לי, כמובן. יתרה מזו, מתברר שנפגעה לי הקואורדינציה, המוטוריקה העדינה. האצבעות נעות לאט ובצורה מסורבלת. צריך לעמוד במכסה של חמישה שקים ביום. בימים הראשונים אני לא מצליח לסרוג אפילו חצי שק ביום! נועצים בי מבטי זלזול. ראש הצוות לא מרוצה – פריון העבודה הממוצע בצוות יורד בגללי. לא נורא, זה בכל זאת לא עידן סטלין. שלא כמו בתקופת סטלין, גודל המנה של האסיר לא תלוי בפריון עבודתו. בעיקרון, העובדים הכושלים עלולים להיענש עד לשליחה לצינוק, אבל מבחינה זו אני לא דואג. לאחר כל מה שהיה לא יזרקו אותי לצינוק בגלל התפוקה הירודה.

עם זאת, לי יש עניין לשפר את פריון העבודה. לצינוק לא יזרקו, אבל בקלות יכולים לבטל פגישה עם הקרובים, זכות לקבלת משלוחים מהבית, זכות קנייה בקיוסק. גם המשלוחים והקיוסק – זה מזון. בתפריט הדל של המחנה קשה מאוד להשתקם. לתוספת המזון חשיבות מכרעת בתהליך השיקום. בכלל, להתנהג לפי הכללים – זו מדיניות נבונה לשלב הזה. במיוחד לאחר שחשפתי שיניים חדות והם מבינים מעל לכל ספק שאם חלילה יקרה משהו – אחשוף שוב! כלומר, עכשיו כדי לשרוד, עליי ללמוד את כל המיומנויות. הנה הבחנתי שכולם חוץ ממני סורגים באמצעות התקן מיוחד, הנקרא בעגת התופרים "בּוּכְיָר" (sewing shuttle). אני לא בקי בענייני תפירה כלל וכלל. את השם שמעתי, אבל מה זה בדיוק ואיך משתמשים בו אינני יודע. עם זאת, ברור שבלעדיו אי-אפשר להסתדר.

חבר'ה, איפה משיגים את הבוכייר? – אני שואל את השכנים.

אני יכול להשיג ,אבל הוא עולה כסף – עונה לי נערון כחוש, יוצא "אסירים צעירים" (נאסר בהיותו נער).

מאיפה הכסף לאסיר במחנה?

יש כאלה שיש להם!

רגע, אבל יש לי משהו אחר שווה כסף, מעין "מטבע חוץ עובר לסוחר" במחנה. הרי במשלוח האחרון שקיבלתי מהבית יש גלויות יפות עם תמונות תלת-ממדיות. כשמטים את הגלויה מופיעה בה תמונה אחרת מרהיבה. אני מראה אחת לבחור הכחוש.

זה ילך במקום כסף?

יופי! אשיג לך בוכייר.

כעבור יומיים אכן הביא לי בוכייר. אבל איך לסרוג באמצעותו? ניסיתי ככה ואחרת… כשהוא ראה את הניסיונות העלובים ואת הבעת הפנים המטופשת שלי פרץ בצחוק.

בוא, אני אלמד אותך, זה לא קשה.

והבחור התחיל ללמד אותי את אומנות הסריגה. הוא בעצמו, כמו כמה בחורים בגילו, "זרם" עם הסריגה ומילא את מכסת השקים הנדרשת בעבודה נינוחה. לאחר כמה ימים של הכשרה, אפילו אני עם הקואורדינציה הפגומה והתנועות המסורבלות הגעתי לקצב של שק וחצי ליום.

עזרתו של הבחור הכחוש עוררה את חיבתי כלפיו. הוא, אומלל, כנראה נטול תשומת לב ויחס אוהד מילדותו, גמל לי בידידות אמיתית.

למה אתה רזה כל כך? – אני שואל אותו.

חולה אני, נכה. יש לי אי-ספיקת לב מילדות.

עכשיו התבוננתי בו בתשומת לב. באמת הוא נראה לא רק כחוש וחלשלוש, אלא חולני – השפתיים שלו עם גוון כחלחל. ממש מסכן!

הגעת מ"אסירים צעירים" ישר לפה?

ישר לפה.

מה עם בית הספר? מה הספקת ללמוד?

צחוק, מה שהספקתי!

היית רוצה ללמוד עוד?

כן, אפילו ספרי לימוד השגתי. יש לי פה. אבל שכחתי לגמרי אפילו את המעט שלמדתי.

בוא, תביא את ספרי הלימוד שלך, נשתדל להתמודד עם זה.

התפעלות מעורבת בספקנות האירה את הפנים הרזות שלו. כבר למחרת הוא הביא את ספרי הלימוד, ובמשך כארבעים דקות לימדתי אותו והסתדרתי יפה. נראה לי שלמרות שביתת הרעב, הצינוקים, בתי המשפט וכל הלחצים האין-סופיים שנפלו בחלקי, הראש שלי מתפקד פחות או יותר בסדר. נכון, אני חושב לאט, אבל מבחינת בריאות הנפש אין על מה להתלונן: לא יצאתי מדעתי, לא ירדתי מהפסים ולא איבדתי את עצמי. האישיות שלי לא נפגמה. כן, אני נפגעתי מבחינה פיזית: השמיעה, הראייה, קשה לי ללכת, מאמץ פיזי קטן – ואני כבר נושם בכבדות. אבל מה זה לעומת התהום שבה כבר הייתי עם רגל אחת, שהקדוש ברוך הוא חילץ אותי ממנה?

הידידות שלי עם הכחוש ממשיכה להתגבש. הצוות שלנו, של סורגי השקים, פוצל לכמה קבוצות, ושנינו שובצנו לקבוצה אחת. אני מתחיל לעבוד ראשון ומסיים אחרון, ואף על פי שהאצבעות פועלות יותר בזריזות, למרות כל המאמץ, לא מצליח לסרוג יותר משני שקים ביום.

שמע, מה אתה מתאמץ כל כך בשביל השקים האלה? – אמר הבחור פעם – רוצה שאני אסרוג שק ביום בשבילך? אף אחד לא ישים לב. אני נכה – המכסה שלי נמוכה, אבל אני ממילא סורג את חמשת השקים כבר עד הצהריים. אחר כך אין לי מה לעשות, סתם משתעמם. הרי הם לא משחררים אותי לצריף – כל אחד חייב לשבת במקום העבודה שלו ויהי מה!

מתנה נהדרת! בלי מילים מיותרות אני לוחץ לו את היד לחיצה ממושכת.

לפעמים תוך סריגה מונוטונית אני זורם עם המחשבות שלי. לעתים רחוקות מצליח אף להתנתק מהסביבה, אטום לקולות ולרעשים. כך אפשר גם להתפלל בכוונה ראויה.

מעבירים את קבוצתנו לסרוג בחוץ. כאילו מישהו בלתי-נראה מסדר בשקט דברים לטובתי – הרי אחרי חודשים של צינוקים אני כל כך זקוק לאוויר לנשימה! אנחנו מוצאים מקום בצל. אפשר לחיות ולנשום לרווחה? לא! צרה חדשה. נטפל אליי אנטישמי מהקבוצה. לא מרפה.

בגללכם, היהודים, אין מה לאכול ברוסיה. אתם יושבים שם קרוב לצלחת, אתם גורמים לאלכוהוליזם של העם הפשוט. במלחמה הרי פחדתם, הסתתרתם מאחורי הגב של אחרים! מעט מדי חיסל אתכם היטלר. מוקדם נפטר, מוקדם מדי!

אני מקשיב ומתאפק. הוא ממשיך. ביום המחרת אני מרגיש שדמי מתחיל לרתוח. מסתכל על האחרים בקבוצה – הם נהנים מהמופע. בילוי בשבילם זה תמיד דבר רצוי בשעמום של שגרת הסריגה. אולי זו פרובוקציה. הוא מגרה אותי לקטטה, תגרת ידיים. עילה לפתוח תיק חדש? להפליל? אני מסתכל עליו – לא, לא דומה לפרובוקציה. זה לא מבוים. פניו מביעות אנטישמיות פראית, בהמית – הוא כולו בשליטת היצרים. לא, זה לא מבוים, הוא לא מְשחק, הוא פשוט כזה! אני ממשיך להבליג. בלית התנגדות הוא מתלהט יותר ויותר.

אתם, יהודונים, מקור כל הרע, כולכם כאלה. כל עוד אתם קיימים לא יהיה מנוח לאף אחד!

הדם עלה לי לראש. זעם אדיר אוחז בי. אחוז תזזית, אני חוטף את הבוכייר כמו נשק ונע לקראת האנטישמי בנחישות מוחלטת – אגמור את המנוול מיד! צעד אחר צעד, צעדים כבדים… צעדי ברזל… אני מניף את היד בחזקה כדי לתת לו מכת רצח… ופתאום… במקום להקדים אותי במכת פתע הוא מרפה, נסוג, נרתע.

מה, מה לך? – התחיל למלמל.

עזוב אותו, זה סתם, הוא סתם ברבר, אין דבר – נשמעו קולות של חברי הקבוצה.

שקול מילים, לפני שתצטרך לספור שיניים – אני צועק וחוזר למקומי, נושם בכבדות.

ריבונו של עולם, אתה הענקת לי ניצחון! אולי ניצחון קטן, אבל חשוב ביותר. האנטישמי יסתום את הפה לפחות לזמן מה, והמעמד שלי בצריף יתחזק מאוד. כמה טוב שזו לא הייתה פרובוקציה של השלטונות, הרי איבדתי שליטה עצמית, איבדתי לגמרי! הייתי מחסל אותו במקום, פשוטו כמשמעו. הם ראו בעיניים שלי שגמרתי בלבי לחסל אותו.

ואכן, המעמד שלי התחזק פלאים. אסירים "כבדים" מתחילים להזמין אותי לטקס שתייה של "חליטה שנייה" – זה סימן של כבוד רב. יש להם כמובן שפע תה, האסור במחנה. הם חולטים קופסת תה (100 גרם) בחצי ליטר מים. יוצא ריכוז נוראי. זה נקרא "חליטה ראשונה", וזה מה שהם שותים בעצמם. מנה שנייה של מים רותחים יוצרת "חליטה שנייה", ולטקס השתייה שלה מוזמנים האורחים הנכבדים ביותר. חליטה כזאת דומה בעצם לסם. אני מסרב פעם אחת, אין דבר. מקבל הזמנה נוספת. זה מתחיל להיות עניין עדין, דיפלומטי, חשוב לא להעליב.

חבר'ה, עמכם הסליחה, אחרי שביתת הרעב הלב שלי לא מסוגל להתמודד עם חליטה חזקה.

בסדר, ההסבר מתקבל. נפרדים יפה, בכבוד.

אוקסנה חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל, 04.08.85

בכתבה באנגלית בקשר לפרשה של דימה דובקין, פורסמה האשמה נגד סשה. כתב של הביטאון הסובייטי הרשמי תיאר קבוצת אנשים העוסקים בפעילות חתרנית. נקבו בשמות של כעשרה אנשים ובתוכם האחים חולמיאנסקי! זה ממש בלתי-נסבל להיות מוחזקים פה, במדינה הזאת!

אייזמן נשבר בבית המשפט והעליל על כולם, כולל על מישה (שקיבל ממנו חומר לימוד) ועל טניה אדלשטיין (שקיבצה קבוצות לימוד). הזכיר את פולמכט, את יוליק. נקב באותם השמות כמו דימה דובקין. אלוקים אדירים, מה עוד הם מזידים שם?

זמן ארוחת צהריים. כל צריף משובץ לשעה מסוימת. לפני הכניסה לחדר האוכל משתרך תור ארוך. עכשיו קיץ, לא קר. אני מתאר לעצמי כמה "נעים" לחכות פה בחורף, בקור! סמוך לכניסה – עץ חצי נבול, וכל הזמן שאנחנו עומדים שם בתור, בחוסר מעש, אני מסתכל עליו. שלוש פעמים ביום. הבטן מקרקרת… אבל לא – תעמוד, תחכה… כמה אסירים מצריף אחר מנסים להידחף בלי תור. מתחילים צעקות, חירופים וגידופים.

סוף סוף אנחנו בפנים. על שולחן מלוכלך נזרקות עשר קערות. הקערות מכוסות שומן, מקומטות, עם מגרעות. אפילו אם תרצה לא תוכל לשטוף אותן עד הסוף. בכל שולחן יש אחראי. הוא מוזג מרק דליל לתוך הקערות. לקערה שלי נופלת חתיכה מגעילה: שיירי בשר חזיר, שומן, עור מכוסה זיפים. גל מיאוס עולה מתוך תוכי.

אכול, אכול – אני אומר לעצמי – אתה חייב להשתקם. הרי אמא מסרה לך פְסק הלכה של רבנים חד-משמעי בעבורך – לאכול מכל דבר, כולל בשר חזיר!

אני שם שיירי בשר על הכף, עוצם עיניים ומכניס לפה. לשתות אני יכול בקצב סביר, גם את הנוזל שבמרק. הבעיה היא ללעוס בקצב. כולם חיסלו את כל האוכל אחת ושתיים, ואני תמיד נשאר האחרון מאנשי הצריף שלנו וממשיך ללעוס כשהאנשים מהצריף הבא כבר נכנסים. בכל פעם מאיצים בי ומעירים לי, אך אין מה לעשות – אני אוכל מאוד לאט… אחרי האוכל, במצב שלי, מן הראוי היה לשכב לנוח. אבל אין מנוס ואני גורר את עצמי למקום העבודה בתקווה לא להיתקל בשומרים המסתובבים ליד חדר האוכל. הרי לאסיר אסור ללכת לבד.

לאחר ארוחת הצהריים אף אחד בצוות לא מדבר. כולם סורגים אוטומטית, שקועים במחשבות… הנה אני רואה שהאצבעות שלי מתחילות לסרוג יותר בזריזות. הלוואי שהאצבעות ילמדו לבצע את כל העבודה לבד, אזי רק הן יהיו בשעבוד, רק הגוף במאסר. הקג”ב לא יוכלו לשעבד לא את הרוח ולא את השכל.

בתחילת יולי נותנים לי לחודש ימים מזון לפי תפריט ההבראה שהובטח עלי ידי זירנוב. לא נחפש פה אצילות נפש – הסיבה לקיום ההבטחה נעוצה, ודאי, באורח החיים השקט שאני מקיים כעת. זה כנראה מתאים להם. כך או אחרת – הדבר מאוד נחוץ. כל הזמן אני רעב כמו זאב, ואף על פי שיש לי יותר כוח, הבריאות רחוקה מהנורמה כרחוק מזרח ממערב.

אוקסנה חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל, 06.07.85

ההורים סוף סוף קיבלו פגישה אישית עם סשה. שלושה ימים הם היו ביחד. עדיין אין פרטים, אבל נראה שהם מרוצים. אילצו אותם לחכות שבועיים בקמרסק-אורלסקי בתירוץ שיש חשש למגפה במחנה. למעשה, הקג”ב רצה להרחיק אותם ממוסקבה לתקופת הפסטיבל הבין-לאומי. סשה קיבל המון מכתבי תמיכה מצרפת. מנהל המחנה נזף בו בגלל זה.

ערב. בצריף די שקט. הערב לא נשמעים קולות המריבות, החירופים והגידופים. בַּשוּרה של משוחררי השמירה שותים חליטת תה. בפינה הרחוקה של הצריף מישהו פורט בגיטרה ומקהלה חובבנית מזמזמת שירי אסירים מסורתיים, עצובים ונוגעים ללב. שתי שורות ממני התיישבו שוחרי תשבצים. אני בדיוק שאלתי ספר מאת דוסטויבסקי ופתחתי בקריאה.

פרופסור, בוא נא, יש פה מילה קשה, אולי אתה יודע.

חבר'ה, אני לא פרופסור ולא מומחה לתשבצים, בדיוק רציתי לקרוא. נו,טוב, תראו לי.

פתרתי נכון. הם הניפו ידיים כסימן של תודה ועידוד וחזרו לתשבץ, ואני חזרתי לקריאה. לא חלפו חמש דקות ושוב קוראים לי.

היי, פרופסור בוא נא שוב, עוד מילה קשה.

גם הפעם הצלחתי לפתור. רק התיישבתי לקרוא, ושוב.

נו, פרופסור, בוא, בוא, יוצא לך טוב!

אני ניגש אליהם.

הפעם אני לא יודע. ובכלל ,חבר'ה, עזבו, אני רוצה לקרוא.

לזמן מה עזבו אותי. אבל אין רע בלי טוב – פשטה שמועה טובה בצריף – הצלחתי שתי הגדרות מתוך שלוש. והנה בא המשך בלתי-צפוי: פונה אליי משוחרר השמירה.

שמע, פרופסור, תעזור לי לכתוב מכתב לבחורה?

לאיזו בחורה?

נו, מה אתה לא מבין? אני משתחרר בקרוב.

טוב, ומה הקשר?

אבל אין לי אף אחד שם.

אז לאיזו בחורה?

בקושי הבנתי את הבעיה. מתברר שהחברות ובנות הזוג של האסירים לעתים קרובות עוזבות אותם לאחר המאסר. לעומת זאת, יש אחרות שדווקא מחכות לשחרור האסירים. הרשימות של הבחורות הפנויות האלה מופצות בקרב האסירים שקרובים לשחרור, ואפשר, בעיקרון, לכתוב לבחורה כזאת ו"להתחיל" אִתה. מי יודע, אולי תהיה חברה חדשה. אבל איך לכתוב יפה כדי שיהיה המשך? האסירים לרוב לא התנסו בחיבור מכתבי אהבה. הם מתביישים לכתוב, לא יודעים ממה להתחיל. משוכה רצינית!

אז אני צריך לכתוב כאילו בשמך? – סוף סוף נפל האסימון.

כן, כן!

תביא ניירות ועט.

אני מתיישב על המיטה של סוֹפר הדֶמֶה ומסתכל עליו. איך אגלם תפקיד כזה? איך להתלהב, למצוא השראה? המצב משעשע. טוב, אני לא צריך לתאר רגשות נשגבים, שאינם… וגם לא חשיבה מעודנת. צריך להיות סביר. בסופו של דבר אני מצליח להתרכז ויוצא לי מכתב קצר. אני בודק אותו – בכלל לא רע – ומושיט אותו ללקוח. הלקוח מתמוגג מאושר!

רוצה… – והוא עוקב אחר המבט שלי – את זה? – ומושיט לי ראש בצל גדול ויפה.

חטפתי את הבצל – הרי ויטמינים אין – ואני לא מוצא מילים להביע את תודתי. מריח אותו שוב ושוב והפה מלא ריר. אני לא יודע אם מכתב האהבה, פרי עטי, השיג את המטרה המיוחלת, אבל מתחילים לפנות אליי לקוחות חדשים. וכל פעם אני משיג מזון נוסף. זרם הפניות נמשך כשלושה שבועות ואחר כך התחיל לדעוך. ואז מגיע אסיר ומבקש שאכתוב לו מכתב תלונה נבון. אחריו עוד אסיר ועוד. והנה אירע נס קטן – אחד ממכתבי התלונה שלי עזר! עכשיו מתחילים להגיע לקוחות בזה אחר זה. כן, בתחום הזה אני שוחה, כמה פניות חיברתי במשך שנות חיי כפעיל עלייה! המעמד שלי בצריף ממשיך להתחזק.

לאט לאט ירד הערב. אחרי יום עבודה מפרך אני מרגיש סחוט, העיניים צורבות. הרי לרוב אני מגיע לעבודה ראשון ועוזב אחרון, לאחר שסרגתי שק נוסף לשבת. לעתים רחוקות מאוד אני מצליח לקנות שק נוסף תמורת אותן הגלויות התלת-ממדיות. פנאי כמעט לא קיים, אני כל הזמן עסוק במשהו – או להחביא שוב ושוב את השקים שהכנתי לשבת, או לעזור לבחוּר הכחוש בלימודים, או לכתוב מכתב הביתה. יש עוד דאגות: הגיע הזמן לתיקונים של הבוכייר, להשיג עוד אוכל…

ברוך ה', יש לי עוד כמה גלויות תלת-ממדיות – "מטבע החוץ" שלי. ואיך מתקיימים אלה הרבים שאין להם? אפילו עם "מטבע החוץ" אני נאלץ כל הזמן להיכנס לקומבינות מסובכות – להמיר, להחליף ועוד. מאמץ שִכלי כזה – זה הדבר האחרון שציפיתי למצוא במחנה כפייה.

קוראים לארוחת ערב. המזון של ארוחת הערב הוא בעיה. בבקרים נותנים דייסה. אני מסתדר יפה, קל ללעוס, מה גם שהכול מהול במים. אבל בערב – הדג החצי רקוב – זה עינוי. יהרגו אותי ולא אוכל לגעת. אבל רוב האסירים מתנפלים על הדג ברעבתנות, זוללים תוך השמעת קולות גריסה! לא ייאמן.

***

החצרות הצמודות לצריפים מוקפות בגדר גבוהה, כחמישה מטרים, וכך מבודדות משאר שטח המחנה. לחצר מותר לצאת לבד בשעת הפנאי ולטייל בה. החצר שלנו – כשלושים מטר אורכה וכעשרה מטרים רוחבה – גובלת בחצר דומה של הצריף הסמוך. פעם ביום ראשון, יום המנוחה היחיד שלנו, הוציאו את כל האסירים לחצרות. פתאום בחצר הסמוכה אני מבחין באדם אינטליגנטי בעל מראה לא רוסי. אני קורא לו ואנחנו עורכים היכרות. לא, הוא לא יהודי. חצי ארמני חצי רוסי. אסיר פוליטי שהופלל לפי סעיף פלילי, בדיוק כמוני. נראה מבוגר ממני בכעשרים שנה, ולא רק מבוגר ממני אלא די חולני, על פניו. קבענו להיפגש ליד גדר הפרדת החצרות. הוא הסתגל לסביבת חיי המחנה הרבה פחות טוב ממני, ואין לו לא תמיכה בין-לאומית, לא קרובים וחברים מסורים ולא מטרה נשגבת שבעבורה הוא נאבק. רק הוא ואשתו, זה הכול.

התחלתי לחפש דרכים להעביר לו בגדים ואוכל. כמה מעניין בנוי האדם: ברגע שנמצא מישהו חלש ממך שזקוק לעזרתך, אתה מרגיש דחף לטפל בו, ומיד כאילו צומחות לך כנפיים, פתאום מרגיש חזק פי עשרה, יותר נמרץ משהיית עשר דקות לפני כן. חיש מהר נרקמה בינינו ידידות עמוקה. החברות עם הידיד החדש האירה את כל החיים שלי במחנה. אני מרגיש כאילו הטעינו אותי באנרגיות מחודשות.

ואולם תקופת האושר נמשכה רק חודש-חודש וחצי. פתאום, באחד הימים, כל אסירי הצריף שלו הועברו למקום חדש בקצה האחר של המחנה. המום, אני יושב בחוסר מעש, לא מסוגל להשלים עם האבדה. זה לא מקרי, כמובן, וללא ספק מכוון נגדי. ודאי מסרו למנהל שמצאתי חבר ושטוב לי. אין ספק שעוקבים אחריי ומסתכלים עליי בשבע עיניים, אפילו אם אין לכך השלכות מידיות. אין שום סיבה בעולם להחליף בין שתי קבוצות של אסירים, חוץ מכדי להציק לי.

מה עליי לעשות? הוא חולני, זקוק לאוכל. אני אמסור לו את כל האוכל שיש לי. בסך הכול נותרו לי במאסר פחות מחמישה חודשים – אבל הוא יֵשב עוד יותר משנה. כמובן, לא אוּכל לארגן לו אספקת אוכל סדירה, אבל לפחות פעם אחת אני אעז להפר את כללי המשמעת ואלך אליו. אם הם חושבים שאני שכחתי לעשות מעשה, מוטב להם לפזר אשליות. אם אקבל עוד צינוק – אז עוד צינוק.

כעבור שבוע, בין ארוחת הערב למסדר הלילה, אני הולך דרך כל המחנה לחבר שלי. רק לא להיתקל בשומרים המסתובבים בכל פינה – הרי מיד יחרימו את כל האוכל. למזלי הגעתי לצריף שלו ללא הפרעות. אני נכנס לצריף, כל האסירים מיד פונים אליי.

איפה, איפה הוא?

לפי הבעות הפנים המזלזלות של האסירים, ברור שאין לו מעמד בצריף. לא נראה שהוא רגיל לקבל מבקרים עם חבילות שלמות של אוכל. אני מתקרב. החבר שלי נראה עוד יותר חלש ומדוכדך. אנחנו מתחבקים. אני מנסה לעודד אותו בכל דרך אפשרית. מי יודע אם עוד יצא לנו להתראות…

אני עוזב אותו עם הרגשה טובה בלב. בכל זאת, עשיתי מה שיכולתי. התרומה שלי אפסית לעומת מה שצפוי לו, ואולי אף לי יהיו צרות בגללה, ובכל זאת תמיד פועלים לפי השיטה: השתדלות שלנו בעולם הגשמי, בתקווה שהקדוש ברוך הוא ישלים את המעשים שלנו ברומו של עולם.

כבר למחרת זימון לזירנוב.

מה זה, אלכסנדר? אתה התנהגת כל כך טוב, למופת, ופתאום מחדל כזה, הפרה בוטה של המשמעת הפנימית. אתה יודע מה זה גורר? ביטול של כל הזכויות: קיוסק, פגישות עם קרובים, משלוחי מזון. בגין עברה כה חמורה בדרך כלל כולאים בצינוק. מה, התגעגעת לצינוק? מעט מדי שהית שם? מדוע עשיתי זאת? לפחות אתה יכול להסביר את המניעים שלך?

כן, אדוני המנהל. רציתי לעזור לאדם חולני שסובל סבל רב בקרב עבריינים פליליים. אני תמיד

חשבתי שהכי חשוב בכל הנסיבות – להיות בן אדם. זהו עיקרון מנחה.

על עקרונות יש לדעת לשלם.

הוכחתי שאני אכן יודע לשלם על העקרונות שלי!

לֵךְ! – קטע אותי זירנוב בכעס.

מבחינתי, הפרשה הניבה פירות טובים. שלא יהיו להם אשליות כאילו תמיד אהיה שקט וממושמע. שיפנימו היטב – אני כמו קפיץ מתוח, בכל רגע יכול להשתחרר ולהכות!

מעכבים אותנו זמן רב ליד הכניסה לחדר האוכל. רוח סתווית קרה נושבת לפרקים. משבי רוח חזקים מרעידים את העלים האחרונים שעוד לא נשרו מהעץ הקמול למחצה שעומד ליד הכניסה. כן, הסתיו הגיע. בבקרים עולה ועוטף אותנו ערפל כבד מן הביצה הגדולה הסמוכה למחנה. בשמים נישאים עננים כבדים. הם מסתכלים עלינו מהמרום באדישות, במבט מנוכר ומתנשא.

בתחילת אוקטובר התחלף אצלי שכן. השכן החדש – רתך, משוחרר שמירה. עורכים היכרות.

אחי – הוא אומר – איך להשיג יותר סיגריות?

למה לך עוד? הרי אתה עובד מחוץ למחנה, תקנה בחוץ אצל החופשיים.

אני מעשן הרבה, לא מספיק לי מה שאני יכול לקנות בחוץ.

בסדר, אני מוכן לעזור. אקנה בשבילך בקיוסק, רוצה? ואתה, אחי, אולי תתחלק אתי בחלב?[1]

חלב? קח את הכול, אני לא שותה חלב!

מי מילל! לא חלמתי לקבל חלב!

סגרנו עניין, אתה תקבל סיגריות, אני אקבל חלב!

כבר מהמנה הראשונה של החלב הרגשתי שמשהו חיוני נכנס לי לגוף, ומתחיל השלב הבא של השיקום.

בינתיים הקיוסק הפך לעניין די בעייתי. לאחרונה, בדרך מהקיוסק, עבריינים כבדים עוצרים את האסירים. פעם שלושה כאלה עצרו אותי בזה אחר זה בדרך לצריף – ואני חייב להתחלק עם כל אחד. גם בצריף יש צורך לכבד אנשים. מה נשאר? פחות מחצי! מה אפשר לעשות? ללכת בשעות אסורות ולקחת סיכון של עונשים, ואפילו של צינוק. ככה זה, החיים במחנה כפייה.

האיומים של זירנוב נותרו בגדר איומים. לא קיבלתי שום עונש והכול ממשיך כשגרתו.

החלק ה"אפל" ביותר של היום הוא שעת מסדר הערב. עד ארוחת הערב יש המון טרדות וטרחות. כשחוזרים לצריף אחרי ארוחת הערב, השעה כבר שמונה ויש בסך הכול שעה אחת – זמן פרטי, אישי, שלי: לכתוב מכתב הביתה, לקרוא בספר… בתשע כבר נכנס התורן ומתחיל לגרש החוצה לחצר, לקור. המסדר נערך רק בתשע וחצי. חצי שעה בחוץ. בגדי חורף עוד לא קיבלנו, אבל בחוץ, במיוחד בערבים, קר ממש. ככה אני מסתובב לאורך החצר הלוך ושוב כמו חיה בכלוב, ממש מתחשק לי ליילל לירח כמו זאב! על הלב רובצת עצבות עמוקה.

מתחיל המסדר. התורן מקריא שמות משפחה בזה אחר זה, וכל אסיר ששומע את שמו אמור להשיב בקול רם את שמו הפרטי, את מספר הסעיף הפלילי ואת תאריך השחרור. לומר את תאריך השחרור – פעולה כל כך פשוטה לאחרים – זהו עינוי בשבילי. הרי כל אסיר יודע בוודאות שבתאריך הזה הוא באמת יֵצא לחופשי. רק אני היחיד שלא יודע אם ישחררו אותי או אם חלילה תהיה פרובוקציה נוספת. כאשר מגיע התור שלי להשיב בתאריך השחרור, המילים נתקעות לי בגרון! אבל אם אתעלם מהתרחיש הפסימי, היום נשארים לי שלושה חודשים בדיוק עד תום המאסר.

ערב אחד הגיע אליי פתאום אסיר צעיר משוחרר שמירה, התיישב על מיטתי וביקש לשמוע על החיים במוסקבה ולשוחח על החיים במחנה. גם למחרת הוא הגיע, ובמרוצת הזמן הפך את ביקוריו לשגרה. ביום מן הימים הוא ניצל רגע שלא היו אנשים קרוב אלינו, התכופף אליי ולחש:

שמע, אני עובד עכשיו בבית החולים הפנימי. יש לי גישה למסמכים הרפואיים. רוצה שאגנוב משם את התיק הרפואי שלך? אחרת, איך תוכיח ששבתת רעב?

פרובוקציה! אותה הפרובוקציה שציפיתי לה! אם יתפסו אותי על דבר כזה יכולים להפליל אותי בקלות. אבל הרעיון מבריק – בטח לא הבחור המטופש הזה הגה אותו! יש בזה פיתוי ממשי, באמת יהיה מסקרן לקבל את התיק הרפואי שלי. אבל בעצם אין בו הרבה תועלת. למי אני צריך להוכיח ששבתתי רעב? מי יטיל בכך ספק? מאידך, למי אכפת מה בדיוק כתבו בתיק שלי האחיות הכפופות למרוּת הקג”ב? בתכתיב הקג”ב זה מקור מהימן? מי מפריע להם לכתוב שכביכול אכלתי לבד, כאילו לא הייתה שביתת רעב? אשאיר להם את התיק הרפואי שלי בתור מזכרת. ממילא לא בקלות ישכחו אותי! יום יום, לא מרפה ממני המבקר הבלתי-מוזמן. פעם אחר פעם מנסה לשכנע אותי לקבל את עצתו. רק כעבור שבועיים הבין שאין לכך סיכוי ונעלם.

בכל יום ראשון אחר הצהריים יש לנו שלוש שעות של פנאי. בחמש מפסיקים את המנוחה שלנו ומרכזים את כולנו בחדר מיוחד. מגיע קצין ומעביר שיחת תעמולה סובייטית – "מסביר" לנו על קפיטליזם, על מדינות המערב וכמה גרוע שם. אחרי שטיפת מוח מילולית מגיעה שטיפת מוח טלוויזיונית. הטלוויזיה נמצאת פה בתוך ארונית ברזל, והיא סגורה במחיצה ננעלת. בנוכחות הקצין פותחים את המחיצה ומקרינים סרט "כשר" מבחינה אידיאולוגית.

ביום ראשון אחד משום מה התקלקל המנעול והמחיצה לא נפתחה. ניסו כך ואחרת – שום דבר לא עזר. האסירים חיכו זמן מה, ולאחר מכן התפזרו מאוכזבים. אבל בצריפים האחרים המחיצות נפתחו וכולם ראו תכנית. ובהחלט היה מה לראות:

בשידור ממוסקבה, המשודר לכל רחבי ברית המועצות, הופיע אדם בשם דימה דוֹבקין וחשף קבוצת יהודים ממתנגדי השלטון הסובייטי. הוא נקב בשמות של עשרה או חמישה-עשר איש, ובתוכם האחים חולמיאנסקי! בצריפים הרחוקים – מעטים הכירו אותי, אבל בצריף הסמוך הכירו אותי בוודאות – הרי השם שלי כתוב על מדי האסיר. והנה חשש נוראי החל מקנן בלבם: אולי אני הוא אותו חולמיאנסקי שדיברו עליו בתוכנית! בהשפעת התוכנית הארסית, שלושה גברים קפצו על רגליהם ורצו לחפש אותי ולערוך "בית דין שדה". הגיעו לצריף שלנו.

זה אצלכם כזה חולמובסקי?

חולמיאנסקי, אולי. הנה, שם יושב.

כעבור רגע קט שלושה גברתנים רותחים מזעם מקיפים אותי באיום.

זה אתה אויב השלטון? אויב העם?

קול רם וטון אגרסיבי מעוררים את כולם. אנשי הצריף שלנו מתחילים להתקרב ולהקיף אותנו מכל הצדדים. אף אחד לא אוהב כאשר יורדים על "אחד משלנו", מה גם שהמעמד שלי מכובד למדי. מגיע גם השכן שלי – הרתך.

שבו, חבר'ה, כמה דקות. בואו נברר את העניין – הוא מנסה להרגיע את הרוחות.

מסביב התאספו כבר כעשרים אנשים מהצריף שלנו. מגיע גם אחד מה"כבדים":

מה קורה פה, מה הסערה הזאת? – שואל "הכבד" בקול סמכותי של בעל הבית.

בטון מעט פחות תוקפני, אבל תוך ביטחון ב"צדקת הדרך", עונים הגברתנים:

מה, לא ראיתם את התכנית? הופיע בטלוויזיה יהודון אחד, חשף את הכנופייה שלהם, של האנטי-סובייטיים האלה. חשף את השמות. גם את השם שלו הזכיר!

אולי יש חולמיאנסקי אחר – מנסה להגן עליי מישהו מהצריף שלנו.

ל-א-א, בטח שלא, זה שם משפחה נדיר – ממשיכים לתקוף ה"אורחים".

תשמעו – אני מתערב בשיחה – מה, אתם לא יודעים איזה סעיף פלילי יש לי? סעיף 218, החזקת נשק. מה הקשר לפעילות אנטי-סובייטית? ואילו הייתי כל כך מפורסם, לא הייתי כלוא יחד אתכם. הייתי יושב עם אסירים פוליטיים. הרי הפוליטיים יושבים עם פוליטיים.

זה נכון – מגבה אותי ה"כבד" שלנו – אם כבר מדברים עליהם בטלוויזיה, זה אומר שמזמן תפסו אותם והכול עליהם גלוי וידוע. בטח הם כבר מאחורי הסורגים, ואם עדיין לא כלואים, אז בקרוב. וכמובן, אסירים פוליטיים מפורסמים לא יושבים אתנו פה.

לגברתנים לא נשאר אלא לסגת, והם חזרו כלעומת שבאו.

ריבונו של עולם, מה פשרהּ של הפרשה? סכנה של פתיחת תיק פלילי נוסף מרחפת עליי? סכנה גם למישה? או אולי זו עוד פרובוקציה – רצו להרוג אותי באמצעות העבריינים הפליליים ולגלגל עליהם את האחריות על המעשה? תכנית הטלוויזיה כנראה הייתה מאוד מרשימה, מאוד עצמתית, אמוציונלית, והלהיטה את הרוחות עד לב השמים. אחרת הגברתנים לא היו יוצאים מגדרם על מנת להגיע ולערוך "משפט שדה" באמצע צריף אחר – דבר שכלל אינו מקובל במחנה, ואף די מסוכן.

ואילו הארונית הייתה נפתחת וכל הצריף שלנו היה רואה את התכנית? בדיוק אותם האנשים שבאו להגן עליי היו מתנפלים עליי בלי רחמים וטורפים אותי, היו מבצעים בי לינץ'! ומהי, אם מותר לשאול, ההסתברות שדווקא ביום שידור התכנית הארונית לא תיפתח? ניצלתי בנס, פשוטו כמשמעו! זהו נס גלוי! ורק אני היחיד שמבין את זה. במשך כל התקופה הזאת היו כמה פעמים שניצלתי, אבל בכל פעם שזה קרה… קשה לעכל, אפילו שזה קרה מול העיניים שלי. מעניין אם הארונית תיפתח ביום ראשון הבא.

ביום ראשון הבא, וכן בכל ימי ראשון שלאחר מכן, כל עוד הייתי במחנה, הארונית נפתחה ללא כל בעיה.

בעשרים וארבעה בדצמבר אני מקבל זימון למייג'ור, סגן מנהל המחנה בעניינים פוליטיים. ודאי מתחילים להפליל אותי על סמך הפרשה של דימה דובקין – חושב אני בלבי. בדיוק כפי שחשבתי, לקראת סוף תקופת המאסר.

שמע, פרופסור, – אומר לי סגן המנהל – קיבלנו הנחיה להפסיק את סריגת השקים. כל הצוות שלכם יפוצל. לימים הקרובים אתה משובץ אליי. תעמוד לעזרי.

אני עומד המום.

אני חייב להכין בדחיפות דו"ח על נושא החינוך והקניית הערכים לאסירים, אלא שאני עמוס בפעילות אופרטיבית. הנה החומר, הנה מקום העבודה שלך לשלושת הימים הבאים. שב ותכין לי את הדו"ח.

תהפוכות הגורל הן מעבר לכל הדמיון. איך מאויב המשטר נהייתי מחנך? כעבור שלושה ימים סגן המנהל הופיע שוב, קרא את פרי עטי ואמר:

מעולה, אני רואה שיש לך כישורי כתיבה. אולי היית מגיע רחוק. מדוע בחרת בדרך כזאת? חבל… – והוא התבונן בי בהתעניינות כנה.

אני משובץ לעבודה בבית המלאכה.

פנייה של שני חברי הפרלמנט האמריקני ושני חברי הפרלמנט הבריטי לגורבצ'וב

05.01.86

אניה, יקירתי,

ערב ערב אני מסתכל על הירח ושמח לראות שהמגל נעשה יותר ויותר צר. זה סימן שמתקרב ראש חודש שבט. אני ממתין לו בכיליון עיניים. אבל את הימים הנותרים לא סופר, לא מרשה לעצמי!

נשארו לי שלושה שבועות… שבועיים… עשרה ימים… התחיל השבוע האחרון. וככל שנשאר פחות זמן כך המתח גובר. אני מרגיש כאילו איזה קפיץ פנימי נמתח עד הסוף! הייתכן שהם פשוט ישחררו אותי? ומה על השנים הארוכות של המאסר והגירוש שהיו מייחלים להטיל עליי? או שמא הפרובוקציות של דימה דובקין ושל ההוא שהציע לגנוב את התיק הרפואי שלי ממצות את כל התכנון הזדוני שלהם?

שלושה ימים לפני תום המאסר, כל אסיר מוזמן להצטלם. הצילום יופיע על גבי תעודת השחרור, ועל מנת שייראה יותר נורמלי, נותנים לו להצטלם בחתיכה עליונה של חולצה, עם עניבה שנתפרה אליה. הרי אין זה יאוּת אם אדם חופשי ייראה בבגדי אסיר של מחנה כפייה. איזו קריקטורה יוצאת דופן על כל המשטר – אומר אני בלבי – ממש "זאב בבגדי כבש". כלפי חוץ המשטר הסובייטי מתחפש ומתחזה לכבש, כלומר למשטר מתון ונאור – מתגנדר בחולצה מחויטת יפה, אבל מתחתיה – עורו של הזאב – משטר ברברי ואכזרי.

התמונה המגוחכת הצחיקה אותי, ולרגע נרפה המתח של ההמתנה הדרוכה לפרובוקציה האורבת לי.

מגיעה השבת – הבוקר האחרון שלי במחנה. יש לי מעט מאוד זמן לשחרית של שבת. אלוקים אדירים! כמה קשה להתרכז, להתפלל מתוך כוונה מלאה. אני מסוגל להתרכז רק לרגע קט. זרם של מחשבות מסיחות את הדעת… אבל לא! דווקא עכשיו הכוונה היא קריטית, אני חייב תפילה שלמה, איכותית, אמתית. זהו כמו יום כיפור קטן ואישי שלי. היום יוחלט, יוכרע גורלי. היום ייגזר אם אשתחרר או אם חלילה לא! אני חייב להתפלל מתוך כוונה מוחלטת, תוך ריכוז מרבי, ברוגע, לא לחשוב על הזמן. נראה אותך מצליח לא לחשוב על הזמן…

אני מסיים את התפילה שתי דקות לפני השעה תשע. בדיוק בתשע אמור להישמע הצלצול המיוחל מהמַטֶה. פעמים רבות סיפרו האסירים עד כמה מדייקים שם במטה מבחינת שעת השחרור. הזמן זז לאט לאט, כבד כמו עופרת. תשע ורבע. אולי עיכוב טכני, מי יודע. תשע ועשרים… תשע וחצי… נו, מה, לא משחררים? אני מתחיל להתפלל בלהט ובאדיקות. מתפלל כמו מטורף. אני מתנתק מהמציאות, מתרומם, שוכח הכול, אני כולי באחדות עם השמים… הייתכן שהתפילה הכנה והלוהטת שלי לא תישמע? לא תיענה? מתי תיקח מידי את כוס התרעלה (ישעיהו, נ"א)? עוד לא מיציתי את שיעור הסבל שלי?

לא נגזר עלי להשתחרר?… אין כבר כוח, לא נשארו שום כוחות נפשיים!

9:45. אני שותק. כבר לא חרדה, אלא מכבש של ייאוש דוחס אותי אל תוך האדמה. אני יושב בפינה של מיטתי, תקוע, אוחז באצבעות הקרות את התיק הקטן שלי. קשה לי לנשום. הלב פועם בחזקה בפעימות כבדות. כל פעימה כמו מכה. עוד רגע ויפוצץ אותי. נעשה לי שחור בעיניים, שחור. השעון מצפצף, השעה עשר.

מה, אתה עדיין פה? – אני שומע את קולו של התורן – חשבתי שמזמן השתחררת.

לא מזמנים משום מה – אני משתדל לדבר ברוגע ועם שליטה עצמית – תגיד, קורה שהם מאחרים?

לא זכור לי דבר כזה… טוב, שב, חכה.

אני ממשיך לחכות. נושך לעצמי את היד. יותר חזק, עוד יותר חזק… אוי… מרפה… אני כבר לא מסוגל לשבת במקום. לא מסוגל… לא… מסוגל! אני הולך אנה ואנה כמו חיה בכלוב!

10:15. התורן מציץ אליי ומתבדח על חשבוני:

נראה לי שלא משחררים אותך. אולי החליטו להשאיר אותך כאן עוד קצת?

אב הרחמים, שמע קולנו! הפוך מספדנו למָחול לנו!

10:30. חורה לי… הכול מובן, הכול. – תירגע. הדאגה שלך והלחץ הנפשי לא עוזרים. להפך, הם מפריעים! עכשיו צריך לגייס את כל הכוחות ולהתכונן לפרובוקציה החדשה. אני יודע איך הם עושים אותה. קודם כול לא משחררים בזמן… ואחר כך, למפרע, "מסבירים" מדוע. הייתכן שהם החליטו לפתוח תיבת פנדורה ולהתחיל את כל הפרשה מחדש? גל של חום אוחז בי, אני מרגיש כאילו אני רוקד על מחבת. אנא, בורא עולם, תקצר את עינוי הדין!

10:50. אני כבר לא שולט בעצמי. בדחף אדיר אני חוטף את השקית ופורץ החוצה.

לאן, לאן אתה? – שואל התורן.

להשתחרר, ויהי מה!

שומר שער החצר שואל אף הוא:

סיימת? הולך להשתחרר?

האמירה ההזויה הזאת מפי אדם זר כבר לא נשמעת לי כל כך מגוחכת. אולי באמת יש לה משמעות?

המחנה ריק – בשעה כזאת כולם בעבודה. אני פוסע בכבדות, כאילו הרגלים שלי עשויות עופרת. הנה הכניסה לחדר האוכל. אין איש. כמה פעמים עמדנו פה וחיכינו. כמה פעמים פרצנו פנימה רעבים עד מוות וחטפנו קערות מלוכלכות עם מרק דל של אסירים? אני ממשיך הלאה. מתנשם בכבדות, אבל הולך. מפה עד המטה – כשלוש מאות מטר. פתאום צץ לפני אותו מייג'ור, סגן מנהל המחנה לעניינים אידיאולוגיים.

לאן אתה?

ריציתי את המאסר, אני הולך להשתחרר.

אני עוקב אחר הבעת פניו כמו מרותק.

להשתחרר? – לרגע קט ניצוץ האיר את פניו הדהויים – טוב, אל תיתפס יותר – אמר באדישות והמשיך בדרכו.

גל חם של תקווה עטף אותי. הוא בוודאי היה יודע על פרובוקציה, לו הייתה מתוכננת. הבעת הפנים שלו הייתה מגלה זאת. עוד לא אבדה תקוותנו! פתאום, כאילו צמחו לי כנפיים, אני רץ למטה.

מי הקצין התורן? – אני שואל בצורה נחושה ודרשנית – אתם יודעים מה השעה? למה לא משחררים? זהו, ריציתי את המאסר. אתם מחזיקים אדם חופשי מאחורי הסורגים! זו עברה פלילית!

המזכירה קפצה מהמקום, מבוהלת, והתחילה לצלצל בעצבנות גלויה. אני מתיישב על הספה בתנוחה של אדם חופשי וממשיך לחוות את סערת הרוחות – תערובת מוזרה של תקווה וחרדה…

קצין תורן נכנס בריצה.

מדוע מחזיקים אדם חופשי אחרי תום המאסר? זו עברה פלילית!

מה, לא הזמינו את המשתחררים עדיין? – שואל הקצין בתמיהה – מי עוד משתחרר חוץ ממנו? עוד שלושה? תזמינו את כולם.

הוא נעלם לרגע וחוזר בזריזות עם צרור מפתחות בידו. פותח את הכספת, מוציא משם שלושה תיקים, מדפדף במהירות.

אבל… התיק שלך לא נמצא – הוא התחיל לגמגם מרוב מתח – התיק שלך לא בתוך הכספת. מישהו לקח אותו… ואין אפילו פתק מי לקח. עכשיו אנחנו לא יכולים לשחרר לא אותך ולא את אלה השלושה. גם הם מחכים משעות הבוקר.

הנה, זה התחיל! אנא, ריבונו של עולם, השמד את ממלכת הרשע הזאת, תשבר אותם לרסיסים, תבטל את כוחם! בוודאי לקחו את התיק שלי לפי הוראה של הקג”ב. הקצין התורן, כמובן, לא בעניינים. קרה אסון – הכינו פרובוקציה חדשה!

אני לוקח דף נייר וכותב הצהרה לזירנוב:

"אם לא ישחררו אותי כעת, כמחויב על פי חוק, אני שוב אפתח בשביתת רעב בלתי-מוגבלת בזמן ואטיל את מלוא האחריות על השלכותיה עליך באופן אישי!"

המזכירה לוקחת את ההצהרה ונעלמת. שקט… אני רק שומע בראשי את פעימות הלב המתוחות והמואצות. חולפת עוד חצי שעה. מביאים עוד שלושה אסירים שגם אמורים להשתחרר היום. אני יושב לי לראשונה במקום רשמי על הספה כמו אדם חופשי, ולא בשפיפה כדרך האסירים. ככה ורק ככה אשב בעתיד – אומר אני לעצמי בהדגשה יתרה – כמו אדם חופשי! אני מנסה להתרכז בתפילת הלחש.

אנשים נכנסים ויוצאים כל הזמן, הרגשה מעיקה, הרגשה שדרמה של ממש מתחוללת מאחורי הקלעים. המתח באוויר מגיע לשיא וההמולה נמשכת ונמשכת…

מה השעה? – שואל מישהו.

כבר 12:20 – אומר הקצין התורן, משום מה בטון מלא טינה.

ברגע זה מתפרץ לחדר קצין בכיר יותר. שערו פרוע, פניו אדומות, מצחו מכוסה זיעה. מתנשף בכבדות. בידיו תיק.

זה לא קשור אליי, לא קשור אליי – אומר הוא בזריזות – התיק זומן על ידי הדרג הבכיר.

אני קם המום.

בוא, עקוב אחריי – הוא פונה אליי – וגם אתם, שלושתכם, לכו אחריו. הולכים להשתחרר.

אנחנו הולכים לאורך מסדרון צר. מצד שמאל למטה רואים את שערי הכניסה והיציאה של המחנה. דרכם מגיעים טרנספורטים של אסירים. אנו פונים לעבר הפינה. מטרים ספורים לפנינו יש מחסום ועמדת ביקורת. מאחורי המחסום אני כבר רואה את אמא ואת אבא. הקצין מעביר את התיק שלי לשומר בעמדת הביקורת. השומר לא ממהר. באטיות הוא בודק כל אות בתעודת השחרור שלי. ברגע זה אמא דוחפת הצדה את החייל שעומד בצד החיצוני של עמדת הביקורת ונכנסת פנימה. "תפסיק לבזבז את הזמן" – היא פוקדת בתקיפות על השומר. השומר נרתע ומושיט לי את תעודת השחרור.

אני לוקח אותה ו… יוצא לחופשי!

אנחנו עוזבים את המחנה. קור עז שורר בחוץ, הכול מושלג מסביב… אנחנו הולכים בדומייה מוחלטת. המילים נטשו אותנו. שומעים רק קולות חריקה של שלג תחת רגלינו. השמש מאירה ממרום את התהלוכה החגיגית שלנו. אנו מתרחקים יותר ויותר מהמחנה, ואני עדיין שקוע בסערת הרוחות וחווה שוב ושוב את מאורעות היום הזה.

שמחה אדירה, פראית, מתפרצת מעומק לבי: הרי בסופו של דבר השתחררתי למרות הכול! הקג”ב לא הצליח "לתפור" לי עוד תיק פלילי. עכשיו אני חופשי! יכול ללכת לאן שארצה, לעשות כל מה שיתחשק לי. אין סוהרים ואין שומרים! זהו רגע ההכרעה של כל המאבק. זהו ניצחון אדיר! אנחנו, קומץ של יהודים, הצלחנו לאלץ את מעצמת-העל לעשות את מה שהיא לא רצתה לעשות! הם לא שברו אותנו, ולא הצליחו לקיים משפט ראווה. הם כבר לא יוכלו לצעוק שבמסווה של לימודי עברית יהודים הקימו ארגון מחתרתי טרוריסטי ומתאמנים בנשק.

אני אדם מאושר. מעטים מאוד זוכים במסכת חייהם לניצחון כל כך כביר! ריבונו של עולם, אני מודה לך. ההודיה שלי היא כנה, היא אמתית, היא שופעת מקרב הלב. אני יודע שזה אתה עשית את הנס, שזה אתה שהענקת לי כוח וסיבולת להתמודד עם מה שעולה עשרת מונים על הכוחות הצנועים שלי. זה הניצחון שלך! ואני חייב לפרסם אותו ברבים.

אנחנו מגיעים לעיר סְבֵרְדְלוֹבְסְק ועולים לרכבת למוסקבה. זמן הנסיעה – יממה. אני מנותק מכל מה שהיה במחנה, בכלא, בצינוק. כל העולם הזה נשאר מאחור, שייך לעבר. הרכבת דוהרת קדימה לעתיד. נסתיימה עוד מסכת חיים שנפלה בחלקי, ולפניי מסכת חדשה וכל כך שונה.

אני אוהב את הרגעים האלה של "בין לבין", כשאני כבר לא שייך לפרק החיים הקודם וטרם שייך לפרק הבא. רגע אשר קיים רק כאן ועכשיו. אנחנו תמיד חיים למען העתיד ומרבים לחשוב על העבר. לעתים כל כך רחוקות אנחנו מרגישים את ההווה, אבל עכשיו דווקא קיים הווה ורק הווה.

נחשול רגשות סוחף אותי. הנשמה שלי, שמרוב צער ועגמת נפש כאילו הפכה לקרח, מתחילה אט אט להתרכך ולהפשיר. הקפיץ הפנימי המתוח של המתח הנפשי מתחיל סוף סוף להשתחרר. אפשר להרפות. אני כבר לא חייב להיות כל רגע בכוננות, בנכונות מתמדת להגיב בחריפות למזימות, לאיומים, לפרובוקציות. אני מרגיש גודש בגרון. דמעות של שחרור ושל היטהרות זולגות מעיניי.

אנחנו מתקרבים, הרכבת מגיעה לרציף באטיות ונעצרת. רק בני המשפחה שלנו – מישה, אוקסנה, מקסים ואניה – מקבלים את פנינו. מנהיגי תנועת העלייה ביקשו לערוך קבלת פנים גרנדיוזית: למלא את כל הרציף במקבלי פנים, להזמין כתבי חוץ, צלמים… אבל המשפחה החליטה שלא כדאי. אין צל של ספק שהרבה מאוד אנשים היו שמחים לקבל את פנינו ולברך אותי. אבל התקופה קשה ומסוכנת. קבלות פנים מפוארות כמו שעשו לאידה נודל ולנדיה פרדקובה גרמו להן צרות מיותרות.

במוסקבה. זה עתה הגענו (אני שלישי מימין)

עם מישה אחי (אני הימני)

אניה

נראית עדיין ממש כמו אסיר. הנפיחות בפנים אולי ירדה מעט, אבל העיניים שלך נעו אנה ואנה חסרות מנוח. היה ברור שאתה עדיין שרוי במתח נוראי. המתח הזה הדביק גם אותי.

דב קונטורר

אני זוכר את הפגישה הראשונה בחוג שלנו לאחר שהשתחררת. אמרת אז משפט בלתי-נשכח: "לא ראיתי בכלא דבר מחריד עד כדי כך שבגללו היינו צריכים, חלילה, לוותר על עקרונותינו פה." זאת הייתה אמירה חזקה מפי אדם שרואים עליו שהוא השאיר בכלא חלק ניכר מבריאותו… לפרויקט, מטבע הדברים, לא יכולת לחזור. הוא נשאר תחת הניהול שלי ושל זאב גייזל.

[1]  רתכים קיבלו תוספת חלב על כך שעבדו בעבודה מזיקה.

License

קול הדממה Copyright © by אפרים (אלכסנדר) חולמיאנסקי. All Rights Reserved.

Feedback/Errata

Comments are closed.