פרק 7

שוב אני בבית המעצר, שקוע כולי בסערת הרגשות שלי. עדיין חווה את הדרמה שהתחוללה בבית המשפט. אני בוהה מבלי לעשות כלום, מרגיש עטוף בחום ובאהבה של קרוביי וידידיי.
לפניי דף נייר ריק. לכתוב בקשה לפגישה עם הכלה? מישה לחש לי שאם אניה כבר פה, אפשר לנסות. איזו מילה יפה, "כלה"! האפשר להעלות על הדעת שיש לי, יכולה להיות לי, כלה? נכון, קיבלתי גזר דין קל יחסית, קל הרבה מעבר למצופה. הרי במקרים רציניים לא גוזרים פחות משלוש שנים. אבל אני עדיין ממשיך את שביתת הרעב. יתרה מזו, בכל רגע בני הבלייעל האלה מסוגלים להתנכל לי, לזייף, לפברק עוד. הרי בעימות הזה שבו ניצחנו ניצחון מבריק – הם נחלו תבוסה מחפירה. תבוסה של ארגון אדיר כוח שלא רגיל אלא להצלחות… הייתכן שהם לא ינסו לנקום?
בפגישה הייתי אומר לה את זה ישירות, אבל הסיכוי לפגישה קלוש. ובכל זאת, אני רוצה להגיד לה את זה, כאן ועכשיו… הצעת נישואים – במכתב? כן, יש דבר כזה! אמסור את המכתב דרך עורך הדין. אני מתיישב ומתחיל לכתוב.
שוב טרנספורט לילי לטאלין, ואני יושב בכוך שלי כשברקע שקשוק גלגלי הפלדה. אופוריה של ניצחון כביר אופפת ומלטפת אותי. לו רק היה ניתן לדחות את בואו של המחר לנצח. "מחר", שבו נמשכת שביתת הרעב והצינוק. אמנם שנת המאסר שנותרה היא כלום לעומת מה שהיה עלול ליפול בגורלי, אבל כך או אחרת, זו שנה תמימה של ייסורים.

מיכאל חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל, 08.02.85

לא נותנים לנו להיפגש עם סשה. הוא ממשיך לשבות רעב והם ממשיכים להחזיק אותו בצינוק. אפילו אם אסיר נענש והושם בצינוק, הם רשאים לבטל רק פגישה רגילה, אבל לא כזו שמגיעה לו אחרי המשפט.
בבקשה מכולם, אל תרפו אחרי קבלת גזר הדין הקל יחסית. חייבים להמשיך לדבר עליו בכל מסגרת, בכל פורום. הוא ממשיך לשבת בצינוק. אין מה לאבד! מה גם שמרחפת מעל ראשו סכנה של פתיחת תיק פלילי נוסף על "ספרות אנטי-סובייטית".
המאבק לשחרורו של אלכסנדר חולמיאנסקי טרם הסתיים. עכשיו הכול תלוי בנו, שוחרי החירות במערב, בממשלות ובבתי הנבחרים של המדינות החופשיות.
שחררו את אלכסנדר חולמיאנסקי!
מופיע עורך הדין שלי, מרט ראסק. לפנינו קושיה: האם להגיש ערעור? גזר הדין מנוסח בצורה כל כך מגוחכת: כל ההאשמות נגדי הקשורות לאקדח בוטלו, אבל נשארו ההאשמות על הכדורים. כלומר, אותם הנימוקים שבית המשפט קיבל לגבי האקדח, הוא דחה לגבי הכדורים! זאת על אף שהמצב זהה לחלוטין – כמו עם האקדח, גם מספר הסדרה של הכדורים לא נרשם בפרוטוקול, וגם הם, כמו האקדח, נלקחו לאחר חיפוש הבית ללא אריזה וחותמת. לפי ההיגיון יש סיכוי רב לערעור, רק צריך להדגיש בו שֶמה שתקף לגבי האקדח תקף גם לגבי הכדורים.

חולמיאנסקי מורשע, שרנסקי חולה
– אני חושב שהגשת הערעור היא צעד נכון בנסיבות הללו – אומר ראסק – אני אכין אותו ואביא אליך לחתימה.
כעבור עשרה ימים שוב מופיע ראסק. הוא נראה מאוד מתוח ונרגש. המבטא האסטוני שלו, שהוא קל בדרך כלל, נשמע עכשיו כבד.
– אינני ממליץ להגיש ערעור כלל.
– אבל רק לפני עשרה ימים העלינו את הנושא לדיון פרטני והמלצת להגיש ערעור.
– אני רוצה להסביר משהו. אם אתה לא מגיש ערעור, גזר הדין נכנס לתוקף כעבור חודש ימים. קשה להגיד את זה – עליך לשבת עוד שנה תמימה במאסר, אבל מאידך זו שנה בלבד ולא יותר. הרי אנחנו יודעים טוב מאוד שזה הרבה פחות ממה שהיה עלול להיות, ואפילו לגופים בעלי השפעה יהיה קשה לשנות את השתלשלות האירועים הזאת. אבל ברגע שאתה מגיש בקשת ערעור, אתה למעשה מבטל את כל תהליך השיפוט וגם את גזר הדין. כאן אורבת סכנה גדולה שגופים שלא כל כך מרוצים מגזר דינך יעשו כמיטב יכולתם כדי להחמיר את גזר הדין. אתה פותח תיבת פנדורה!
אני מתבונן על ראסק בתשומת לב רבה. הוא מאוד השתנה בימים הספורים האלה. כנראה קיבל מידע חדש שהדאיג אותו מאוד. אבל הוא לא מוכן בשום פנים ואופן לחשוף את מקור המידע.
כשנודע לשלטונות על ההחלטה שלא אגיש ערעור, כאילו אחזה בהם תזזית. שוב זימון למאיבורודה. במהלך השיחה הוא מקבל טלפון. מישהו בצד השני מתחיל לתת לו הוראות. בן רגע הבעת פניו והתנוחה שלו משתנות ללא היכר. עכשיו הוא מלא כל כולו רגשי נחיתות, כניעה. כעבד שמדבר לרבו. ודאי מדבר עם דרג בכיר מאוד. הקג”ב מאוד אוהב לתת הנחיות ככה, בעל-פה, שלא יישארו אחר כך שום מסמכים, שום אסמכתאות.
לאחר השיחה, כבר במסדרון, מביאים אותי לאדם זר. אף הוא, בהתלהבות רבה, אומר לי:
– אתה מבין שאי-הגשת ערעור משמעה הכרה באשמה? אתה מכיר באשמה?
– לא, חס ושלום, אני לא מודה באשמה המיוחסת לי, אבל אין לזה קשר לערעור. הערעור – זו הזכות שהחוק העניק לי. יש לי יד חופשית להחליט אם אני מנצל את הזכות הזאת או לא.
זימון לפסיכולוג של בית הכלא. שעות ארוכות הוא מנסה "לפצח" אותי, למצוא פתח, ערוץ השפעה עליי. אף הוא משתדל לשכנע אותי להגיש ערעור. דומני שראסק צדק. בטח מישהו מאוד מקורב לדרג הבכיר בקג”ב הזהיר אותו. לפי כל הסימנים, הם באמת הטמינו לי פח, והסירוב שלי להגיש ערעור משבש להם את כל התכנית! לכן יש להניח שהם ינסו לנקום בדרך אחרת. חייבים למנוע את זה! שוב אני צריך לתפוס יזמה. אולי שוב אנסה להפסיק לשתות ולעבור לצוֹם?
פעם נוספת זימון למאיבורודה. הוא כבר בקושי שולט בעצמו. זועם, משתולל.
– חבל שעניין הערעור כל כך מעסיק אותך. יש דברים יותר חשובים על הפרק. רציתי ליידע אותך כי החל ממחר אני מפסיק גם לשתות.
– מה, שוב צום? הרי אנחנו עושים לך טובה שמאכילים אותך. מזמן היית מתפגר כאן. איזו עזות מצח!
– ה"האכלה" הזאת, לפי דבריך, רק מאטה את התהליכים הבלתי-הפיכים בגוף. היא גם לא על דעתי. זו האכלה בכפייה. איימו עליי באזיקים, צבת לפתיחת הפה ועוד כלים דומים שיש לכם בשפע. אתם יכולים להפסיק את ה"האכלה" בכל רגע.
– ככה? נפסיק כרגע. לא רוצה למות לאט? רוצה מהר? מצוין! לצינוק!
שוב אני בצינוק הקטן. לא השתנה פה דבר. לזמן אין שליטה על המקום הזה. אותו הדרגש הנעול אל הקיר, אותם הקירות המדיפים ריח של לחות וריקבון, אותה הפינה של השירותים שבה ברז – כן, ברז. אפשר לפתוח – אז זורמים מים. אפשר לפתוח שוב – ושוב זורמים מים. אפשר להחזיק אותו פתוח – אז יזרמו מים בלי הפסקה. מים… לכל אדם אלה סתם מים, אבל לא בשבילי. אני בצום מחאה. בשבילי אלו לא מי שתייה, לא ניתן לשתות אותם. כאילו היו מי ים מָרים. לפניי ים אדיר ממדים, יש מים בלי סוף – עד האופק ומעבר לו. אבל אי-אפשר לשתות… מעל ראשי יוקדת שמש, מאיימת להמיס אותי כמו דונג, כמו שעווה. הייתי דולה קצת מים… אבל… לא. הם מרים.
המים זורמים מהברז. אני מרטיב את הפנים שלי. לא. לא אשתה. הם בטח חשבו שזה מעין משחק – הכרזת הצום. הרי אין מעקב, מי יודע אם אני שותה במקצת מדי פעם. שוב לא העריכו די את הנחישות שלי. טוב שאין הרגשה של רעב, אבל הצימאון… העור על הרגליים ועל הידיים מתחיל להתקלף. הלשון התייבשה כולה לגמרי. נדבקה לחכי כמו ספוג מחוספס. אני מנסה ללקק את השפתיים המיובשות. רפלקסיבית בא לי לבלוע, להרטיב בריר את הלשון היבשה… לשווא.
הנה הם המים מולי. אני רואה אותם בבירור מוחלט. זרם של מי מעיין. אני עולה למעלה לאורך הנחל – מעיינות לרוב מכל הצדדים. מים זכים, מפכפכים, מרשרשים, זורמים – באטיות – על מי מנוחות. אני מתכופף כדי לדלות בכף היד ו… אני שוב בצינוק.
אני פותח את הברז ומתבונן במים, מרטיב את כפות הידיים, מסתכל איך המים מטפטפים מכפות הידיים. בקג”ב חשבו שאני לא אוכל להתגבר על עצמי. הם שגו!
הנה אלה הם המים מהנחל הקסום. אני כורע ברך, שותה, בולע, מלקק. ממלא מלוא הפה מים… הם מרעננים, מרווים… ו… אני שוב בצינוק.
אני לוחץ את ידיי בכל הכוח אל הקיר המחוספס, לוחץ עד כאב, משפשף אותן על הקיר בחזקה. לוחץ את העורף אל הקיר, לגרום לעצמי כאב, לשכך בכאב הזה את כאב הצמא!
כמה ימים חלפו? קרוב לשלושה, נראה לי. הלוואי שאתעלף. מה, הם החליטו לנקום? להשחית אותי, בשלב הזה, אחרי המשפט? אולי הם לא יודעים כמה זמן בן אדם מסוגל לשרוד בלי מים? אם ישאלו אותי, אגיד להם – שבעה ימים. כן, שבעה. לא, ספק אם הם מזידים להרוג אותי. הם פשוט לא מאמינים שיש לאל ידי לעמוד בפיתוי, להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בתוך שביתת רעב כה ארוכה. זה אומר שכאשר הם יבואו יהיה מאוחר מדי…
ביום הרביעי לצום אני בהכרה חלקית. קטעי מחשבות מסורבלות… אני הולך לעולמי… אני הולך, אבל הולך מנצח. הם רצו להפחיד אותנו – לא הצליח להם. רצו לקיים משפט ראווה ונכשלו כישלון חרוץ! אני הולך, אבל הולך בכבוד. אני יודע בוודאות: רק מי שמוכן ללכת עד הסוף – מנצח בסוף!
זה היום החמישי לצום. אני בהכרה. הלשון תפחה לחלוטין. השפתיים סדוקות ומדממות. גם מהאף זולג דם. כנראה התפקעו הנימים. אבל להתפלל אני יכול. כן. יתרה מזו, יש לי היום תחושה חזקה שהוא מקשיב, שהוא שומע את תפילתי, מזדהה, מעודד. הוא אומר לי: "דע לך, אתה הולך בדרך הנכונה, הסבל – לא לשווא". כמו שהוא אמר לרחל אמנו: "יש שכר לפעולתך, ושבו בנים לגבולם!"
אני במדבר, אין נפש חיה מסביב. אין קול ואין עונה. דממה מוחלטת… אבל למה זורם דם מהאף? זה טוב, ככה יותר מהר, ככה פחות מייסר… אי שם יש עולם גדול, שבו אנשים שותים ברגע שמתחשק להם. שותים בלי הגבלה, לרוויה. יש נהרות, נחלים ואגמים… אגמים שלמים של מים. האנשים האלה לא מעריכים, לא מסוגלים להבין מה הוא החופש לשתות כשצמאים!
אני רואה תמונות הזויות. הנה שיירת גמלים הולכת במדבר. הגמלים יודעים לאן ללכת – לכיוון המים…
בחריקה פתאומית נפתחת הדלת, ומשלחת שלמה – ארבעה אנשים, אולי אף יותר – מצטופפים בכניסה לצינוק. הראשון – אדם נמוך קומה, המפקח על בתי הסוהר ששמו דִימוֹב, נכנס לצינוק. למאיבורודה, גבה הקומה, כבר אין בפנים מקום. דימוב מסתכל עליי ומזדעזע. מדוע הדם? – הוא שואל בקול חנוק. מיד מסתובב וצועק על מאיבורודה, אבל אני כבר מטושטש ולא קולט את פשר המילים… אני רק רואה ששניים רצים לקראתי בריצה מטורפת עם אלונקה. משכיבים אותי על האלונקה ונושאים בהליכה מואצת. אני שוכב כמו גולם, בלי יכולת לזוז. מגיעים לבית החולים של הכלא.
אני מושכב במיטה של בית החולים. כאילו מתוך ערפל אני רואה… מסביבי עומדים כמה אנשים ומנידים בראשם. אני בטח נראה עם רגל אחת בעולם האמת. האחות מנסה למצוא וריד בידי כדי להכניס עירוי, אך לשווא – הוורידים התכווצו, היא לא מסוגלת למצוא אותם. בייאוש היא דוקרת את היד פעם אחר פעם. תנועה כושלת, כאב חזק ואני מתעלף.

מיכאל חולמיאנסקי, שיחת טלפון לחו"ל, 10.03.85

נודע לנו שלפני כשלושה שבועות הפסיקו להזין אותו. משקלו ירד עד ל-42.5 קילו כשגובהו מטר שבעים ושניים. היה לו דימום והוא אושפז. כאשר מצבו ישתפר הוא יועבר למחנה. נא לשלוח מכתב לג'ורג' שולץ ולראשי המשלחות בשיחות בז'נבה.

License

קול הדממה Copyright © by אפרים (אלכסנדר) חולמיאנסקי. All Rights Reserved.

Feedback/Errata

Comments are closed.