פרק 5

רכב הסעת האסירים מלא וגדוש, בקושי נדחסתי. אחד מן האסירים הוותיקים מתאר את הדרך שלנו בפרוטרוט – רחוב כזה, פנייה לרחוב כזה, עכשיו רחוב … כאילו הוא לא יושב ברכב הסגור אלא בתא הנהג. כמה פעמים הוא כבר עבר את המסלול הזה? פנייה חדה, תמרונים… "הגענו!" – מכריז קול קודר. מביאים אותנו למבנה גדול, ישן ואפל. אומרים שהוא נבנה כמבצר לפני כמאתיים שנה, עם קירות בעובי של שני מטרים, ואחר כך הפך לבית סוהר. מערכת כליאה – הרי היא אחד מעמודי התווך של המשטר הרוסי הסובייטי.

image

בית הסוהר בטאלין

***

אני עומד ומסתכל סביב. התא קטן מאוד – ממש היפוכו של תא הטרנספורט. על יד הדלת מצד שמאל שלוש מיטות, מצד ימין פינת השירותים. די מסריח אבל לא נורא. באמצע התא – שולחן קטן מחובר לרצפה. לידו יושבים שני אנשים ואוכלים. אחד – גבר כבן ארבעים, מבנה גופו חסון, פניו פיקחיות ואכזריות. השני – יהודי ללא כל ספק. בדיוק באותו הרגע היהודי לוקח חתיכת שומן חזיר ומקרב אותה לפה. אני נרתע לאחור.
– נו, נתחיל את ההיכרות – אומר הראשון, אני יבגני פסטוב וזה מרק, ומי אתה?
אני מציג את עצמי.

***

אמא

אני זוכרת היטב כל דקה של היום הזה – עשרים ותשעה באוגוסט 1984. נפגשנו עם מישה ואוקסנה במרכז מוסקבה והלכנו לפארק ציבורי, לחשוב ביחד על מה שקורה ולהחליט מה לעשות הלאה. היה יום סגרירי, בפארק היה רטוב וקר. אבל ברגע שפינינו עלי שלכת מהספסל והתיישבנו עליו, צץ מיד אדם צעיר והתיישב על הספסל הרטוב לידינו. הוא פתח ספר ותקע בו את עיניו, ובד בבד עשה אוזנו כאפרכסת. קמנו לשוחח תוך כדי הליכה – מיד הופיעו כמה מטיילים ונצמדו אלינו. מראה מיוחד במינו – הפארק ריק, וכל מי שנמצא בו מסתובב סביבנו. לא היה ניתן לדבר ונאלצנו לחזור הביתה. החלטתי ללכת לחנות ולקנות קצת אוכל. גרישה הלך לבד הביתה. כאשר חזרתי הביתה צלצלתי בדלת. גרישה פתח לי ואמר: "אל תיבהלי, אצלנו – חיפוש בית!"

***

מתקרב יום רביעי, היום של הטרנספורטים לוורו. אני מתכונן לחקירה, אבל שוב – לא קורה כלום. השכנים שלי, לעומת זאת, כל הזמן נחקרים, כל הזמן במתח… עבר חודש מאז שקיבלתי משלוח מזון מהבית, ואני זכאי כבר למשלוח הבא. והנה שוב, כמו בפעם הקודמת, נפתח האשנב, ופירות יבשים נהדרים מהעולם החופשי נשפכים על שולחני. רגע של שמחה אמתית בכלא!
במסדרון נשמעים צעדים חפוזים, הדלת נפתחת לרווחה. נו, את מי הפעם, את פסטוב או את קלם?
– חולמיאנסקי, לחוקר!
אני קם בהיסוס.
– לאיזה חוקר? הרי החוקר שלי נמצא בעיר וורו! אולי לטרנספורט?
– לא, כתוב לחוקר – אומרת הסוהרת – כן, כך כתוב, לחוקר.
אני מושך בכתפיים והולך אחריה. הדאגה והמתח גוברים עם כל צעד ושעל. מה פשר הדבר? הייתכן שהחוקר שלי בעצמו הגיע לכאן? אולי הם עושים נסיעות בשליחות? אנחנו יורדים למטה. שם פוסע הלוך ושוב אדם נשוא פנים.
– חולמיאנסקי? – שואל הוא את הסוהרת.
– כן.
הוא מסתובב וניגש אליי. אדם בגיל העמידה, מקרין ביטחון עצמי, לבוש חליפה מחויטת להפליא, מדיף ריח של בושם יקר. מבט סקרן, קר וחד.
– אלכסנדר, אני החוקר החדש שלך, קולונל צִ'יקָרֶנְקוֹ ממוסקבה – החוקר למקרים חשובים במיוחד, והנה עמיתי – הממונה על המקרים החשובים במיוחד – מייג'ור…
נדהם ומופתע, אני מנסה נואשות להרוויח זמן כדי להבין את פשר הדבר. מדוע לפתע החליפו את החוקר? מדוע במקום הקפטן הצנוע מוורו, התיק שלי הועבר פתאום לאדון היהיר הזה?
איך התיק הצנוע הזה הפך לחשוב במיוחד? איזו חשיבות חריגה הם מייחסים לתיק אם שיגרו ממוסקבה חוקרים כל כך בכירים? הייתכן שהדבר שכל כך חששתי ממנו אכן אירע?
– אבל יש לי כבר חוקר בוורו!
– התיק שלך הועבר לטיפולנו. זה לא אמור להפתיע אותך כל כך, אלכסנדר. זוהי שיטה נפוצה ומקובלת כאשר אנחנו לוקחים תיקים מסוימים מהפריפריה אלינו.
ואנחנו ירדנו למרתף החקירות.

License

קול הדממה Copyright © by אפרים (אלכסנדר) חולמיאנסקי. All Rights Reserved.

Feedback/Errata

Comments are closed.