פרק 4

יוסף ביגון נאסר, זו כבר הפעם השלישית. אצל יולי קושרובסקי נערך חיפוש בית, ומזמנים אותו לחקירה בתור עד בתיק פלילי בעיר מולדתו. הלחץ עליו גבר מאוד. אין מנוס, אנחנו ממליצים לו לצמצם את היקף הפעילות. והנה הסמינר למורים לעברית עובר לפיקודו של ליובה גורודצקי. ההשלכות לגבי פרויקט הערים הן חמורות: מעכשיו גם כל עניין המימון, שהיה בפיקוחו של קושרובסקי, רובץ עליי. ריכוז סמכויות בידי איש אחד הוא מוגזם ומסוכן ביותר. בסך הכול רק אחי ואני נשארנו בצמרת הפרויקט! חייבים לחפש ולהכשיר אנשים נוספים כדי לפצל סמכויות, אחרת הכול עלול לקרוס. מעכשיו גם השליחים המיוחדים של "לשכת הקשר" מישראל יגיעו אליי במקום אל קושרובסקי.

***

אמא

פעם התקלקל לנו טלפון. התקשרנו לחברה הטלפונית (הממלכתית) והזמנו טכנאי. הטכנאי הגיע, טיפל במכשיר הטלפון בשקידה הראויה, אבל הרגשתי שהוא לא טכנאי רגיל ועקבתי אחרי הידיים שלו כאשר הוא חיטט במכשיר. הוא לא התקין שום דבר בתוך המכשיר, כנראה האזנת הסתר פעלה בדרך אחרת. שמתי לב שבאחת האצבעות שלו יש פרק אחד בלבד.
פעם סשה שכח בבית את התיק שלו. נסענו לחפש אותו. לאחר שמסרנו לו את התיק חזרנו לתחנת הרכבת התחתית. פתאום, ממש בחוש שישי, הרגשתי נוכחות של סוכן. הסתובבתי והבחנתי באדם העומד צמוד אלינו ונשען על הקיר. הפנים שלו נראו לי מוכרות. הרכבת הגיעה, כולם נכנסו חוץ מאתנו ומהאיש. הגיעה הרכבת הבאה, גרישה אמר "בואי ניסע" וקם.
גם האדם התחיל מיד לנוע בכיוון הרכבת. ברגע האחרון, כאשר הדלת התחילה להיסגר, עצרתי את גרישה, בעוד הסוכן נכנס ונסגר בתוך הקרון. הרכבת התחילה לנסוע, והדבר האחרון שראיתי היו פניו הזועמות וכף היד שלו על זכוכית הדלת… עם פרק אצבע אחד בלבד.
המעקב אחר בני המשפחה שלנו צובר תאוצה. עוקבים אחרינו כל הזמן. "מלווים" אותנו מגוון שלם של טיפוסים: בחורים, מטרונות שמנות עם תיקי קניות, בחורות בוטות, אדונים מכובדים… לעתים קרובות קבענו פגישות עם מישה בתחנת רכבת תחתית: למסור לו מוצרי מזון או חפצים, או סתם להתראות – לא היה לו רגע של פנאי. תמיד היה מגיע עוד מישהו, מסתובב שם בסביבה ונועץ עיניים בזמן שאנחנו פותחים את התיקים למסור משהו זה לזה.
בַּבַּיִת המעקב לבש צורה של פעולה "מתועשת". הסוכנים – השכן ולרי ואמו – נרתמו לעניין. האם פעלה בצורה די פרימיטיבית – היא הייתה מתיישבת על שרפרף ליד הדלת הפתוחה ומסתכלת בגלוי מי נכנס אלינו. הבן היה עומד בחדר המדרגות שעות על גבי שעות עם סיגריה או מעמיד פנים שקורא בעיתון.
פעם הבנו איך ולרי תמיד מצליח לשלוח סוכן מעקב כאשר סשה יוצא מהבית. אני תמיד ליוויתי את סשה דרך עינית הדלת ואחר כך מבעד החלון שלנו שבקומה השתים-עשרה. לפעמים הייתי רואה בבירור שסוכן ממהר אחריו. פעם סשה יצא כאשר ולרי עמד בעמדתו ליד המעלית. הדלת של המעלית בקושי נסגרה וולרי קפץ לדירתו, וכעבור שניות ספורות חזר רגוע ללא כל חיפזון. כנראה הוא פשוט לחץ על לחצן מיוחד המותקן בדירתו.
הקג”ב לא התקמצן מבחינת כמות מכשור האזנות הסתר שהותקן אצלנו. פעם נשמעו לפתע קולות שיפוצים וקידוחים אצל כל השכנים מסביב. פעם אחרת עלתה בצעדים כבדים חבורה שלמה של גברים על הסולם שמוביל לעליית הגג. יצאתי החוצה ושאלתי מה קרה.
עדיין כלום – ענו לי בלעג.
הם בטח התקינו מיקרופונים בעליית הגג ליד רשתות האוורור. כך היינו מוקפים במכשירי האזנה מכל הצדדים. הם יכלו לשמוע את הקולות שלנו בתלת-ממד.

***

דב קונטורר

הכרנו בסוף שנת 1982. לא ידעתי אז במה אתה עוסק. נראית אדם רציני, תכליתי ואפוף סודיות. היה בך משהו מהותי ומשכנע. לא גילית לי אז שום מידע משלך אבל מאוד התעניינת מה אני יכול להביא מהנסיעה הבאה שלי. לאחר הנסיעה נפגשנו שוב ואז… גילית לי את הסוד.
בפרויקט היו כבר כללי משחק ברורים השונים בתכלית השינוי מכל מה שהכרתי בפעילות היהודית במוסקבה. התכונה הכי בולטת הייתה חשאיות. האנשים שלימדו עברית בשנים האלה במוסקבה לא פרסמו את זה בריש גלי, אבל בסך הכול זאת הייתה קהילייה פתוחה. היו לה "פתחי כניסה" שאדם שלא עורר חשדות יכול היה להיכנס דרכם. כך גם לקבוצות דתיות.
לעומת זאת, פרויקט הערים היה בגדר סוד. רק מעטים מאוד מלבד משתתפיו ידעו על עצם קיומו, ואלה שידעו, ידעו מעט מאוד. לא היו "שערי כניסה" לפרויקט, כי רק אתה, ואחר כך אנחנו, בחרנו את המשתתפים. חברי הצוות במוסקבה פעלו לפי כללים קשוחים מאוד של מחתרת. הסוד נשמר בקפדנות אפילו מאנשי שלומנו. כשאתה הצעת לי לעבור לפרויקט הערים לא ירדתי מיד לסוף דעתך, וכש"נפל האסימון" נדהמתי. הרי הייתי בסך הכול בן תשע-עשרה, וכאן פרויקט מחתרתי גדול ממדים, עסק רציני! שמחתי בכל לבי – כל כך התחשק לי להיות חלק מהדבר הזה.
כך התחיל שיתוף הפעולה האינטנסיבי שלנו. התחלתי לבצע משימות רגישות הכרוכות בנסיעות. נסעתי אז הרבה מאוד: לרוב פעם בחודש לשבוע ימים, אבל מכורח הנסיבות נסעתי אף פעמיים בחודש. אהבתי לנסוע. תמיד היה לי חשק להכיר מקומות חדשים, לגוון.
אבל אפילו בשבילי קצב הנסיעות בשנים 1984-1983 היה מטורף לגמרי. גם לאחר מכן נסעתי הרבה, אבל כבר לא בקצב כזה.
האנשים שאמורים להיות מעורבים בפרויקט, מלבד המוטיבציה היהודית, חייבים לענות על קריטריונים מסוימים: להיות מחומר אנושי מעולה, להיות חברותיים אך עם זאת שומרי סודיות, יודעי עברית ובעלי כישורי הוראה.
תפקידי בפרויקט כלל שלושה מרכיבים: הוראה, הפצת ספרות הסברתית וקיום הקשר. הוראה בערים הייתה לפעמים פרטנית, אם בעיר מסוימת היה מופיע אדם בעל פוטנציאל להפוך למורה מצליח – בתנאי שהוא היה צעיר למדי, כישרוני, נמרץ ולא פחדן. אז ההשקעה שלנו הייתה מוצדקת. יצא לי ללמד במחנות קיץ הרבה קבוצות של מורים חדשים מערים שונות.
בהדרגה פיתחנו שיטת הוראה ייחודית, המאפשרת במסגרת אילוצי הזמן "לדחוס" לתלמיד מידע רב מאוד, באופן כזה שלאחר שובו הוא היה ממשיך לקלוט ולהפנים אותו. נניח שבשבועיים של לימוד אינטנסיבי ביותר הוא היה ממלא בכתב זעיר כמה חוברות עבות כרס.
המידע היה מובנה מבחינה פדגוגית, כך שאִפשר לו בד בבד גם ללמד וגם להתקדם בעצמו במשך שנה תמימה. החדשנות שלנו יצרה מצב שכל אדם שעבר את ההכשרה שלנו היה הופך למורה מתחיל המסוגל ללמד את יסודות השפה. כך הסרנו משוכה של חוסר ידע וניסיון ויצרנו שיטה של הוראה טוטאלית! יצרנו מערכת המשכפלת את עצמה, בעלת יכולת הישרדות שאין כמותה!
לא היינו מודעים לכך שאנו מצליחים לפתור בעיה פדגוגית מסובכת ביותר. התמודדנו עם הצרכים האמתיים מהשטח. לא עמדו לרשותנו ניסיון פדגוגי עשיר או ידע מיוחד בטכנולוגיות של הקניית ידע. יצרנו רעיונות מקוריים, בדקנו, שיפרנו, בררנו, פסלנו… והנה השיטה קרמה עור וגידים. הרי ליעילות של שיטת הנחלת הלשון יש חשיבות מכרעת בהצלחה של כל הפרויקט. רק כעבור שנים רבות יכולתי להעריך כיאות את מידת הייחודיות והחדשנות של השיטה הזאת.
אספקת הספרות והפצתה הייתה מתבצעת במקביל להנחלת הלשון. איתרנו אנשים מקומיים להפצה. הבאנו עשרות ספרים על היסטוריה יהודית עתיקה ומודרנית, תרגומים מ"ארון הספרים היהודי", ספרות יפה, כתבי עת ישראליים ועוד. ערכת ספרות מילאה תרמיל גדול עד אפס מקום. לא יסופר כמה תרמילים כאלה הפצנו לערים השונות של ברית המועצות! גם אני בעצמי הבאתי תיקים מסוכנים כאלה עשרות פעמים.
מה בעצם הייתה נסיעה כזאת? נניח שהעיר ממוקמת במרחק של נסיעת לילה ממוסקבה, לדוגמה באזור וולגה. בבוקר, עם ההגעה לעיר, אני משאיר את הכבודה בלוקר בתחנת הרכבת ונוסע ליעד. האדם, שכמובן לא קיבל שום התראה, לרוב לא נמצא בבית. במקרה הטוב, כמו אצל ולדימיר פריימן בעיר פנזה, אפשר להגיע אליו לעבודה בבית הספר.
אבל כרגיל אין מנוס אלא להסתובב בעיר עד הערב (ולאדם ששומר כשרות כמוני יש "הנאה" נוספת – חוסר אפשרות לאכול במסעדות). סוף סוף בערב אני מוצא את איש היעד בבית ומיד מנסה להרגיע את התפרצות ההתרגשות שלו מביקור הפתע (אולי יש האזנה בבית). יוצאים החוצה לדבר שלא יצותתו. מאוחר בלילה אני אוכל משהו, ולישון – מחר הנסיעה הבאה.
פיתחנו משמעת פנימית מחמירה והקפדנו על חשאיות. זה אִפשר לנו לצבור "נקודות עונשין" מהשלטונות בקצב הרבה יותר אטי. ההורים שלי, למשל, אף פעם לא ידעו לאן בדיוק אני נוסע. המחתרתיות אפשרה לנו לעבוד שנים רבות במלוא העצמה, תוך אבדות קטנות יחסית. אילו בשנים 1984-1983 היו השלטונות מודעים לממדים האמתיים של הפרויקט, בוודאי היינו משלמים מחיר כבד של מאסרים רבים!
לא הרשינו לעצמנו את הלוקסוס לטוס במטוסים, חוץ מבמקרים מיוחדים. הרי בשביל לרכוש כרטיס טיסה היה צורך להציג את הדרכון – פתח למעקב. לכן בדרך כלל נסענו ברכבות. החרגנו רק יעדים באסיה המרכזית כמו טשקנט, בוכרה וסמרקנד, שהנסיעה אליהם ברכבת הייתה לוקחת שלוש יממות. ברור ששיטת הפעילות הזאת גרמה לטרחה רבה ולהוצאות רבות, אבל היא צמצמה את הסיכון למינימום. לפי הסימנים היה ברור שחלק מהנסיעות נודעו לקג”ב, אבל אני משוכנע שהם גילו לא יותר מעשירית ממה שעשינו. אחרת, אתה לא היית נשאר חופשי כל כך הרבה זמן, אנחנו עם זאב גייזל היינו נאסרים ומספר המאסרים בערי השדה היה עוד הרבה מעבר לזה.

***

המאבק הבין-לאומי על חופש ההגירה תופס תפקיד מרכזי יותר ויותר במאבק הכללי על זכויות האדם בברית המועצות. לעומת שאיפות מתנגדי המשטר לשנות את טיבו, נתפס חופש ההגירה כדבר בר-השגה, מה גם שהוא מתייחס לאוכלוסיות רחבות. היות ורדיפות היהודים לא חסרות בברית המועצות, תנועת העלייה מספקת באופן רציף חומר לכלי תקשורת במערב וזוכה לסיקור תקשורתי אוהד. זה ממקם אותנו באופן טבעי במוקד העניין הציבורי הבין-לאומי.
העניין הציבורי מעורר ומעודד דמויות פוליטיות ליטול חלק במאבק, מה גם שאיסור ההגירה נתפס במערב כהפרה של אחת מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. בתוך המאבק על חופש ההגירה, תנועת העלייה מככבת לבדה, שכן מחפשי הגירה למדינות המערב מעולם לא הקימו תנועה משלהם.
ארגוני היהודים במערב כגון:
National Conference on Soviet Jewry, Union of Councils for Soviet Jews ,Student Struggle for Soviet Jewry, 35s groups UK
ואחרים מצליחים להכניס את הנושא לשיח ציבורי רחב במדינות המערב, ואף להצית שלהבת הזדהות רגשית בקשת רחבה של קבוצות פוליטיות וארגונים ציבוריים.
והנה יותר ויותר דמויות פוליטיות יוצרות אתנו קשר ואף מגיעות למוסקבה לבקר ולראיין אותנו. ביניהם בכירי ממשל, סנאטורים וחברי פרלמנט בארצות הברית, דמויות בולטות באנגליה. מי פילל שהמאבק הלאומי שלנו יהפוך למעין חוד החנית של המאבק על זכויות האדם? יש לי תחושה שאנחנו, קומץ "המשוגעים לדבר", מצליחים במידה ניכרת להרעיד את המפלצת הזאת, ברית המועצות.

דב קונטורר

באביב 1984 השם "חולמיאנסקי" עלה בתשאולים יותר ויותר, ובכל פעם בצורה של איום גלוי. נעשה ברור לחלוטין שאתה על הכוונת ומרחפת מעליך סכנה חמורה ומידית! אני זוכר איך אתה בעצמך יזמת את השיחה הגורלית ונתת הנחיות מה לעשות אם "יקרה לך משהו"… הוחלט שאת התפקיד שלך אנחנו וזאב גייזל נפצל בינינו. עד אז צברנו ניסיון רב בפרויקט.
שוב סדרה של תשאולים אצל תלמידיי. הפעם החוקרים אומרים דבר חד-משמעי: אני הבא בתור ברשימה של האסירים העתידיים. אני הבא בתור למשפט ראווה!

License

קול הדממה Copyright © by אפרים (אלכסנדר) חולמיאנסקי. All Rights Reserved.

Feedback/Errata

Comments are closed.