פרק 3

כל הזמן אני שובר את הראש איך לארגן את הפרויקט בצורה המיטבית. קודם כול, אילו תפקידים נחוצים והיכן ניתן למצוא את האנשים המתאימים לאִיוש? ועוד לפני זה, כיצד ליצור ערוץ תקשורת עם הערים? אבל אולי יש לגשת לעניין מהקצה השני, ובשלב הראשון להסתמך על מצבת כוח אדם הזמינה לפרויקט – כל אדם כזה לא יסולא בפז – ורק אז לבחון אילו משימות כל אחד מסוגל לבצע. ובכל זאת, לא – ישנם צרכים חיוניים שאותם חייבים לספק, בלעדיהם אין פרויקט. אנשי המפתח – מבצעי הפרויקט – יצטרכו להסתגל ולהתאים את עצמם אליהם.
אנשי מפתח אלה חייבים להיות אמינים, אמיצים, לא פטפטנים חס ושלום ולא מוכרים כל כך לקג”ב. מתוך יחידי סגולה כאלה יש להרכיב גרעין, צוות מרכזי, מנגנון שייקח על כתפיו את מלוא האחריות על פרויקט הערים. במידת האפשר צריך להכשיר את אנשי הגרעין לבצע גם חלק מתפקידי הזולת – שתיווצר חפיפה חיונית לרגע האמת. כאלה יכולים להיות רק התלמידים, כי הרי רק אותם אפשר להכיר מבית ומחוץ, לבדוק את טיבם מקרוב ולאורך זמן. רק אִתם נוצרת הבנה מעמיקה בלי מילים מיותרות, מעין ערוץ תקשורת אישי, פנימי. גם את התיאום והעברת המידע אפשר לבצע אִתם בנקל – הרי ממילא נפגשים פעם בשבוע בשיעור. מה המסקנה? לקלוט בתור התלמידים החדשים שלי רק את אלה העונים על קריטריון ההתאמה לפרויקט הערים!

***
בפגישת הצמרת הצעתי שאקח על עצמי גם את כל החלק הנותר של המדינה.
– אני כמובן לא אוכל להעניק תשומת לב זהה לכל האזורים – יש צורך בקביעת סדר עדיפויות בהתאם למצב ולהיקף הצרכים.
הצעתי מתקבלת פה אחד. אבל עם אנחה כבדה.
– גם את קייב אתה מוכן לקחת על עצמך? – שואל קושרובסקי.
כאשר קיבל תשובה חיובית נד בראשו. כן, קייב זה עניין מסובך. אם מבחינת כמות האוכלוסייה היהודית היא שנייה במדינה אחרי מוסקבה, במושגים של אנטישמיות היא, סביר להניח, אלופה.
ספטמבר מתחיל ואתו העונה החדשה. מוסקבה היהודית מתעוררת. קבוצות חדשות נפתחות, ופה ושם חוזרות ללמוד גם קבוצות ישנות. נראה שגם בקג”ב מתחילה העונה החדשה: שוב גל רדיפות באודסה, שוב צלצולים נואשים משם אליי הביתה, שוב חקירות, תשאולים ואיומים גסים. לפני שנה זה היה מכוון כלפי הפעילים, ועכשיו זה מופנה כלפי המתחילים, נגד כל אחד שהגיע לשדה הראייה של הקג”ב. ההסלמה נמשכת… אין גבול… אנשי הקג"ב, כמו כרישים שהריחו דם, מאבדים את הראש. חייבים לעשות משהו, להגיב, למחות. מישה ואני מחברים כמה מכתבי תלונה ושולחים לערכאות, וגם שולחים מסרים ללשכת הקשר ולקהילות היהודיות בחו"ל.
תמוהה היא השתלשלות המאורעות. הרי מלכתחילה היה ברור שצריך להפריד הפרדה מוחלטת בין הפעילות הסודית בערים לבין הפעילות הגלויה ואף ההפגנתית בהגנה ובמחאה. כיצד אני אמור לבצע פעילות מחתרתית ביד ימין אם ביד שמאל אני עוסק בפעילות הפגנתית? לדאבוני, כל זה בגדר משאלת לב. הלכה למעשה, לא קיימת כלל מערכת הגנה, ובמיוחד לא בפעילות בערים!
כל מה שיש – זה קומץ של אנשים פרטיים שמוכנים למסור מידע לכתבי חוץ ולחו"ל. גם זה חשוב מאוד, אבל… לא מספיק! לא הקמנו מנגנון של הגנה או של מחאה מאורגנת, וככל הנראה גם לא ניתן להקים – זה מסוכן מדי! אבל ההשלכה היא מצמררת – מערכת הפעילות שאנחנו מנסים להקים בערים בכלל לא מוגנת! חשופה לרדיפות! ולשאלה הטבעית, שכל מורה או פעיל בערים שואל – "מה לעשות כאשר יגיע הקג"ב?" – אין לי תשובה.
כל פעם אני מרגיש בושה וכלימה כאשר אני מחפש פתרון חלקי לבעיה פרטנית. החולשה העיקרית – אני מערב אנשים בפעילות מסוכנת, וברגע האמת, כאשר הקג”ב מפעיל לחץ ומתחיל לערוף להם את הראש, אין לי דרך להגן עליהם! כמה מן הערים הגדולות אני מעביר לטיפול אישי של ותיקים בעלי קשרים בין-לאומיים ענפים. אבל אני באופן אישי, מבחינת ההגנה, מה אני יכול לקחת על עצמי? הרי אני מעמיד בסכנה את כל פרויקט הערים הענקי! מאידך, הייתכן לעזוב ולהפקיר חברים בשעת סכנה? ככה חיים בניגוד לכל היגיון. כל מורה בכל עיר יודע שאם לא יקבל סיוע בדרכים אחרות, מונח לפניו מספר הטלפון שלי כאמצעי האחרון, הכפתור האדום.
בכל פעם שאני שומע את צלצול השיחה הבין-עירונית אני נרעד. כאילו בכוונה נתנו לשיחות האלה צלילים כאלה – צורמים, חפוזים, מדאיגים. כמו צפירה! סימן שקרה משהו, מישהו נקלע לצרות, לוחץ על הכפתור האדום. והכמות של הצלצולים האלה הולכת וגדלה. מתקשרים מוקדם בבוקר ומאוחר בערב. איזו תחושה מגעילה של חוסר אונים מול נחשול הרשע!
אני מרים את השפופרת. מקשיב בנשימה עצורה. להתרכז, לשמוע את הדיווח העצבני, לעשות בו סדר, לזכור כל דבר, כל פרט, לא לבלבל כלום. לא לקחת ללב, לפעול כמו רופא, כמו מנתח. לנסות להרגיע, לעודד, להציע חלופות, להבטיח שיינקטו האמצעים… אני מניח את השפופרת, ושוב הרגשה מגעילה של חוסר אונים אופפת אותי. למסור לחו"ל ולכתבי חוץ אני כן יכול… השאלה עד כמה זה יעזור. איך להגן על האנשים מבלי להרוס במקביל את כל הפעילות?
אני מתרוצץ במוסקבה ומשתדל להעביר את המידע בצורה הכי יעילה, לערב את השחקנים המתאימים ביותר… ובד בבד מנסה להבין מדוע העולם בנוי כך שאני נאלץ לעשות דברים המנוגדים לכל עקרונות הפעולה בפרויקט שאני התוויתי. המכתב למען פעילי אודסה נשלח גם לחו "ל וגם לערכאות ו… הלחץ ירד. מה הסיבה? בגלל המכתב שלנו? קשה להאמין. אולי פשוט הקג”ב כבר מצצו דם יהודי די הצורך ועכשיו הם מעכלים?

גולדה אחיעזר

כשעברתי לטביליסי התחלתי ללמד די מהר. תלמידיי, רובם ככולם, היו סטודנטים. כשקראתי להם לנהוג בזהירות ולגלות ערנות הם הגיבו בהומור, וכל פעם הסבירו לי שגרוזיה היא לא רוסיה, ושכאן אף פעם לא הייתה ולא יכולה להיות אנטישמיות. התחלנו להתקדם די מהר. סיפרתי להם לא מעט על המסורת, על ההיסטוריה. בחגים היינו הולכים ביחד לבית הכנסת. הפכנו לידידים טובים. כל השלווה הזאת נמשכה כחצי שנה.
אחר כך התחילו צרות. תחילה כל הסטודנטים זומנו לקג”ב, שם איימו עליהם שיגורשו מהאוניברסיטה. חלקם נשרו מיד, חלקם המשיכו למרות הכול. קצת יותר מאוחר מצאתי את עצמי על הכוונת. יש לציין שכל חומרי ההוראה וכן ספרים רבים שהבאתי ממוסקבה להפצה היו בדירה ששכרתי, פשוט כי לא היה מקום אחר. במקרה של חיפוש בית יכלו בקלות להגדיר את כל זה כ"ספרות אנטי-סובייטית", לא משנה מה אטען כנגד. פעם, כאשר חזרתי לדירה בשעת ערב מאוחרת, הבעלים אמרו לי שהיה ביקור של שוטר ולכן הם לא רוצים להמשיך את השכירות שלי. כך מצאתי את עצמי בחצות הלילה ברחוב, עם החפצים המעטים שלי ועם מזוודה מלאת ספרים.
אחרי האירוע הזה התחילו לעקוב אחריי בגלוי בכל מקום ובכל שעה, אפילו בתחבורה הציבורית. אף פעם לא היה ברור אם אלה חוליגנים אמתיים – שזה כשלעצמו לא נעים – או שאלה חוליגנים "ממלכתיים" – שזה עוד פחות נעים. הנשק הפסיכולוגי הזה הופעל נגדי באופן קבוע. 
שכרתי דירה חדשה. פעם, כשחזרתי הביתה בערב, הבחנתי פתאום באור בחלוני. האור מיד כבה. מה זה? כאשר עליתי לדירה גיליתי שכל חוטי החשמל נחתכו. בדירה שרר חושך מוחלט. לאט לאט, כשהעיניים הסתגלו לחשכה, גיליתי שכל חומרי ההוראה נגנבו, וגם כל הכסף שלי. היה ברור מי עשה את זה. הייתי חייבת לעזוב את הדירה מיד. מצאתי נרות, הדלקתי אותם והתחלתי לארוז לאורם. אז דפקו בדלת. הגיעו שני שוטרים. אחד אמר:
– אני רוצה לעשות חיפוש בדירה הזאת.
– כבר עשו פה חיפוש, וכל מה שרק היה אפשר לקחת כבר לקחו…
– בבית הזה בוצע רצח!
– אם באתם לחפש כאן את הגופה – טעות בידכם. אין פה גופה, בוודאות!
שוב שכרתי דירה אחרת. בתחילה הכול היה רגוע, אבל כעבור זמן אמרה לי בעלת הבית: "היה פה שוטר, אמר לנו שגנבת כסף מבעלך ושאין לי רשות להשכיר לך דירה." הסיפור הזה חזר על עצמו פעם אחר פעם.
בשלב זה הסבלנות שלי פקעה. החלטתי ללכת למשרד ההגירה, לבדוק היכן עומדים הדברים בקשר לבקשה לעלייה שלי. כאשר הגעתי, גיליתי שמחכה לי לא פקיד, אלא איש קג”ב. הוא אמר:
– כבר מזמן רציתי לשוחח אתך, לקבל מידע גם עלייך וגם על הסטודנטים שלך. דעי לך, אם את רוצה לקבל היתר עלייה את חייבת לספק לנו מידע על כל אדם שיבוא ללמוד אצלך, ובכלל לענות על השאלות שלנו. אם לאו – לעולם לא תצאי מפה!
– אם כן, אז לא אצא מפה – אמרתי.
– אם את לא רוצה לשתף אתנו פעולה, אני חייב להזהיר אותך: טביליסי אינה בטוחה. יש כאן עבריינים, יכולים לשדוד, לאנוס, להרוג אותך!
– עם העבריינות כבר צברתי ניסיון מסוים, אולי אתה יודע לאן נעלמו החפצים שלי והכסף שלי מהדירה ששכרתי ברחוב נוּטזיבידזֶה?
– לא יודע על מה את מדברת.
הוא המשיך את התשאול. סירבתי לענות. רק אמרתי: "הגעתי לפה לקבל עדכון בעניין היתר העלייה. היות ואין לך מה לחדש לי, ברצוני לסיים את השיחה." האיש שינה את הטקטיקה ואמר:
– אם את מתעקשת כל כך, אנחנו נפטר את ההורים שלך מהעבודה ויהיו להם צרות צרורות בגללך.
נדהמתי. ההורים שלי מזמן חששו שיפטרו אותם בגלל הפעילות שלי, שלא היה להם מושג מה הממדים האמתיים שלה. היה להם מה לאבד. זאת הייתה מכה בלתי-צפויה. לקחתי פסק זמן. האינטואיציה הנסתרת שמתעוררת ברגעים הקריטיים עזרה לי למצוא את הפתרון.
– הקריירה של ההורים לא מעניינת אותי בגרוש! מזמן אין לי שום קשר אִתם. אם הם מוכנים להמשיך לחיות במדינה שמתעללת כך בבת שלהם ומשפילה את אזרחיה – אני לא יכולה לעזור להם!
זה היה כמובן שקר, אבל תחושת הסכנה חידדה את החושים, גייסה את הכוחות ונסכה ביטחון בטון שלי. גילמתי את התפקיד בצורה משכנעת. הוא נטש את הנושא ורק אמר:
– נו, לקראת הסוף רציתי לברר אתך עוד כמה דברים קטנים. בואי ניסע ביחד ונדבר תוך כדי הנסיעה.
לא יודעת למה הסכמתי. כנראה מרוב לחץ ועייפות לא שלטתי בעצמי די הצורך. הוא הסיע אותי אל מחוץ לגבולות העיר ואמר:
– נשב פה עד שתחתמי לי על נייר שאת מוכנה לשתף פעולה אתנו.
– אם כך, נשב פה.
– טביליסי היא עיר כזאת שאם יאנסו או יהרגו אותך איש לא יתפלא!
– גם אתם אל תתפלאו אם בשידורים בתחנות רדיו זרות ישדרו שחוליגנים אנסו והרגו אותי ושגופתי נמצאה ביער. לכולם יהיה ברור מי הם ה"חוליגנים" האלה.

הוא הבין שנקלע למבוי סתום. הרגשתי שהוא נבוך ולא יודע מה לעשות. למרבה הפלא, אחרי המתנה ממושכת הוא נכנע בסופו של דבר והחזיר אותי למרכז העיר. מאז לא ראיתי אותו מעולם, אבל היה ברור שבטביליסי לא אוכל לשרוד. בשנת 1982 חזרתי לזמן מה למוסקבה, ושם הכרתי את ג'ניה פלאנקר מעיר ירוואן שבארמניה. משפחתה הייתה מסורבת עלייה וקיימה "בית פתוח". ג'ניה הזמינה אותי ועברתי לעירהּ.

***

בינתיים הפעילות שלנו הולכת ומתרחבת. כל הזמן מתגלים שמות חדשים, גם בערים המוכרות וגם בערים החדשות. אחסון ושמירה של המידע הרגיש הזה הופך לבעיה של ממש. המידע הוא רב: קודם כול, יש כמה עשרות פעילים בערים, ועוד כמאתיים אנשים שעִמם היה או מתוכנן מגע. צריך לדעת את הטלפון והכתובת של כל אחד מהם, לדעת במה הוא עוסק כיום במסגרת הפרויקט, במה יהיה מעוניין להתעסק בעתיד – אם באחסון חומרי הוראה וספרות הסברתית, אם בשיחות הסברה, אם בהוראה, אם בהובלה של חומרים ממקום למקום, או שמא הוא מוכן להיות איש הקשר ומדי פעם להגיע למוסקבה לקבל עדכוני מידע, וכן הלאה.
חייבים גם לדעת מי מהם עבר את התדרוך הפסיכולוגי שלנו שמסביר איך להתנהג בתשאולים ובמצבי לחץ. חיוני לדעת מי זומן לתשאולים ואיזה סוג איום או התראה קיבל. צריך לדעת מה בדיוק, מבחינת חומרי לימוד והסברה, נמצא בכל עיר ואצל מי, ולמנוע כפילויות. מלבד כל זה, צריך לדעת את מי להזמין למוסקבה לקורס אינטנסיבי, או להפך – מי מזמין מורה להוראה בעיר ספציפית, מי מוזמן להשתתף במחנה קיץ – בקשות ספציפיות של כל אחד. סיכומי פגישות.
את כל זה אי-אפשר לשמור בראש. רצוי מחשב. אבל מחשב פרטי כעת – דבר יקר למדי ולא נפוץ בבתים פרטיים. הימצאות מחשב היא סימן לקיום פרויקט רציני רווי מידע, ה"קורא" לחיפוש בית. ואז הם בנקל יקבלו את כל המידע על מגש של כסף. משמע – צריך לאמץ שיטות ישנות של עט ונייר, אבל הארגון של מערך האחסון חייב להיות מודרני. האתגר העיקרי: לקבל מערכת שזמן הגישה למידע בה הוא קטן, בעוד המידע עצמו מבוזר או שמור במקום מסתור של ממש.

***

בסוף האביב של 1982 הקג”ב שוב מגביר את הלחץ עליי. הפעם השיטה אחרת: איומים בטלפון בעילום שם. צלצול. אני מרים את השפופרת. שומע בבירור נשימה כבדה של מישהו: "אתה עוד תשחק, תשחק אתנו. תחטוף, תחטוף ממנו!" אומר קול מחוספס ומנתק. שוב צלצול: "עדיף שלא תחזור הביתה מאוחר. לך זה מסוכן!" מנתקים. ושוב צלצול: קללות, חירופים וגידופים. צלצול נוסף: איום… וככה שלושה שבועות ברציפות! בהתחלה אני מתעלם והימים ממשיכים לזרום כתיקונם, אבל לאט לאט אני מתחיל להרגיש מתח נפשי הולך ומצטבר. התפקוד נעשה יותר ויותר קשה. כאילו מישהו בלתי-נראה מוצץ לי את הדם, מכרסם את יכולת העמידה והמרץ. מעין "שטף דם פנימי" ברמה של כוחות הנפש…
צלצול. אישה באנגלית רהוטה, עם מבטא רוסי קל ביותר, מבקשת את מיסטר חולמיאנסקי לטלפון. הפרובוקציה הזאת הדאיגה את אמא ברצינות.
– אולי הם ישלחו ככה סוכן קג”ב?
– בהחלט יכול להיות.
ובעצם מבחינתם הרעיון טוב מאוד. הם מקווים שאהיה גלוי יתר על המידה עם המבקרים ההזויים מחו"ל, ותוך כדי שיחה אחשוף מידע רגיש. טוב, צריך להיות ערני ומוכן גם לכך. אבל לאמתו של דבר, בלאו הכי אני לא מגלה מידע חסוי לאורחים שלנו מחו"ל, פרט לאותם האורחים המיוחדים – השליחים של לשכת הקשר, שעל בואם אני מקבל הודעה מראש. חוץ מזה קשה להאמין שאני לא אזהה מבטא רוסי, גם אם יהיה קלוש ביותר. אפילו אם ישלחו אליי סוכנים דוברי אנגלית, ספק אם יוכלו להתחזות למבקרים שלנו ולזייף את ההבנה הכנה, את האהדה העמוקה, את ההזדהות ואת הנכונות לעזור שמקרינים חברינו, המבקרים האמתיים מחו"ל.

License

קול הדממה Copyright © by אפרים (אלכסנדר) חולמיאנסקי. All Rights Reserved.

Feedback/Errata

Comments are closed.