פרק 2

…  בוודאי קורצת לי האפשרות לקבל מעמד יוקרתי של מורה לעברית. אבל לאמתו של דבר, העניין הוא לא במעמד. צורבת אותי המחשבה שעד כה הייתי על תקן צרכן בלבד – נהניתי מפירות עמלם של אחרים ותו לא. אלו הם שארגנו לימודי עברית, "מפגשי טבילה", פורים שפילים, הצגות. לא תרמתי, רק לקחתי. חורה לי! אז אולי זו בדיוק ההזדמנות להתחיל משהו משמעותי? רק צריך להגיד לתלמידה בגלוי שאני מורה טירון ושהיא תשמש כמעין שפן ניסיונות לפיתוח שיטת ההוראה.
התלמידה הסכימה ואנחנו התחלנו. התברר שהיא כבר רכשה שתי שפות זרות, ויש לה מה לומר על השיטה החדשה שאני מפתח. חיש מהר היא הפכה לשותפה בבדיקת השיטה ובשיפורה. כנראה המתכונת הזאת התאימה לה יותר, כי היא כבר לא חזרה לקבוצתה הקודמת. כך למדנו שלושה חודשים, עד שהתחתנה ונעלמה מהאופק, אבל שלושת החודשים האלה הספיקו לי כדי לפתח את עיקרי השיטה ולקבל ביטחון עצמי.

***
הבעיה של ערי השדה הקפיצה אותי והציתה בלבי להבה. קודם לא הייתי מודע למצב, אבל עכשיו הוא ממלא את כל המרחב המנטלי שלי. כעבור שבועיים נכחתי בשיחה בין ליובה לבין שני צעירים מהעיר צ'רנוביץ שבמערב אוקראינה:
– אין לנו כלום, שממה. אולי תוכלו לתת לנו ספרי לימוד, משהו ללימוד עצמי?
– יש לכם שם מורים?
– איזה מורים? סתם, כמה זקנים שנשארו – מלמדים מעט את בני המשפחה שלהם בלבד, וגם זה בסתר. פוחדים מהצל של עצמם.
איזה מצב עגום! סוף סוף התגבשה בי הבנה של המצב: אנחנו פה במוסקבה ובלנינגרד כל כך טרודים בפעילות שלנו, נתקלים בקשיים כל הזמן, ונדמה לנו שאלה הן הבעיות העיקריות של כל יהדות ברית המועצות. גם פה כמובן לא קל, חסרים מורים טובים, חומרי לימוד… אבל היהודים הרי מפוזרים בעשרות ערי שדה במרחקים של מאות ואלפי קילומטרים ממוסקבה. בעיר כזאת יכולה להיות אוכלוסייה של מיליון איש, ומתוכם 20 אלף יהודים, לדוגמה.
המצב בערי השדה גרוע מזה שבמוסקבה עשרות מונים! ודווקא שם מתגוררת שלושת רבעי האוכלוסייה היהודית! הם כולם מופקרים, ואף אחד לא מטפל בזה בצורה יסודית. אבל אסור שזה יימשך ככה! מישהו צריך לקחת את זה כפרויקט, להתרכז, להתמחות רק בזה. מבחינתי, שלא יתעסק בשום דבר אחר. צריך לשחרר אותו מכל הטרחות של הפעילות במוסקבה. זו משימה אדירה! אתגר שאיש לא ניסה להתמודד עמו!
בחנוכה, באמצע דצמבר 1979, ניצלתי הזדמנות: כאשר יולי קושרובסקי הלך לבד, ניגשתי אליו ושיתפתי אותו ברעיון. קושרובסקי קפץ במקום מרוב ההתלהבות.
– רעיון מבריק! יזמה מבורכת! בוא נשב ו"נבשל" את הרעיון הלאה.
כעבור כמה ימים אנחנו נפגשים לדיון ראשוני. כאשר אדם נורמלי שחי בעולם המתוקן שומע את המילה "דיון", הוא ודאי מתאר לעצמו שני אנשים יושבים יחד ומחליפים רעיונות, מתווכחים, משוחחים. אבל אצלנו כל זה מתבצע בכתב. רק קריאות ביניים או מילים חסרות חשיבות נאמרות בעל-פה. כל דבר מהותי – אך ורק בכתב. דירתו של יוליק מצוידת ללא ספק במכשירי האזנת סתר.
משאלת לבנו – לשכפל לערי השדה מסגרות חיים יהודיות שקיימות במוסקבה או בלנינגרד. פעילות תרבות, דת ומורשת, כולל חגים, הוצאת ספרים וכתבי עת, ביקורי משלחות מחו"ל… וכמובן עברית. עברית אמורה להיות הציר המרכזי, עמוד השדרה של כל הפעילות. עברית היא פתח לכל הציביליזציה היהודית. היא מסלול ההמראה לישראל, לתודעה הלאומית ולמורשת. זה המכנה המשותף ליהודים בכל קשת השקפות העולם.
הדבר הראשון על הפרק הוא, כמובן, הרכבת אותו צוות מרכזי שייקח על עצמו את כל המעמסה, את כל הכובד של יישום הפרויקט הלכה למעשה. את כל האחריות ואת כל הסיכון.

***
כאשר המצב מתחיל להתדרדר, השמחות האישיות הקטנות שלנו נעשות יקרות כפליים. יום הולדת, למשל, הוא מעבר לשליטה של הקג”ב. והשנה זה לא סתם יום הולדת רגיל, אלא יובל של שלושים שנה. ביום הזה אני רוצה להתנתק מכל העולם החיצוני – העולם של הצרות. אני לא זמין לאף אחד. זה החג האישי שלי, אחגוג אותו בחיק המשפחה והחברים הקרובים.
צלצול טלפון בלתי-צפוי מעיר אותי מוקדם בבוקר. מה זה? אפילו ביום ההולדת לא נותנים לישון! אני קם וניגש לטלפון – שקט. מוזר. לא עוברות חמש דקות – צלצול בדלת. אני פותח. בפתח עומד אדם צעיר. הוא מציג תעודה של הקג”ב.
– השם שלי איוונוב. יש לנו טענות קשות כלפיך. תצטרך לנסוע אתנו ולהסביר את התנהגותך. ניידת המשטרה מחכה לך.
הגענו למשרד אזורי של הקג”ב. ליד שולחן המנהלים ישב בתנוחה סמכותית אדם בגיל העמידה.

– אלכסנדר, בריאיון לג'ים בלמן אמרת שבמוסקבה יש כחמישים מורים לעברית וכחמש מאות תלמידים. מאין הנתונים האלה? אני, לדוגמה, שומע על זה בפעם הראשונה.

–אלה לא נתונים, אלא הערכה גסה בלבד. ידוע שלמורה ממוצע יש כעשרה תלמידים. ישנם כמה עשרות מורים. אין בהערכה הזאת כל חידוש.
– אתה אומר "כמה עשרות מורים". יש להניח שמתוכם יש מורים יותר חשובים ויש פחות חשובים. למשל, אלה שיש להם יותר תלמידים – מן הסתם יותר חשובים. כך או אחרת, נרקמת מערכת יחסים ביניהם. מה ידוע לך על זה?

–אין מערכת יחסים פורמלית בין המורים. אין שום דבר דומה לארגון. אין ממונים ואין כפופים. יש יחסים של עמיתים.

– אתה יכול לתת דוגמה של יחסים כאלה?

– עמיתים זה עמיתים, אין מה להוסיף.

–אלכסנדר, אתה הזכרת שאתה מלמד עברית. נשאלת השאלה, מי נתן לך רשות לעסוק בהוראה? מה, יש לך רישיון? דיפלומה רלוונטית?

– כן, יש לי דיפלומה של אוניברסיטה אמריקנית. צוות פדגוגי מהאוניברסיטה הזאת ביקר במוסקבה, הם ערכו בחינות. אני הצלחתי לעבור. מה שנוגע לרישיון הוראה – הרי זו בעיה ידועה היטב – לא קיים גוף שמוסמך לתת רישיונות כאלה! עד כה אף אחד לא הצליח לקבל.

– נו, אלכסנדר, באמת, מה אתה שח. אצלנו בכמה אוניברסיטאות לומדים ומלמדים עברית!

– אבל הרי אמרנו שהבעיה היא לא בדיפלומות, אלא ברישיונות הוראה!

– אלכסנדר, בוא נדבר בגלוי. נאספו נגדך ראיות רציניות. אתה מלמד עברית ללא רישיון, ולא די בכך – במסווה של הוראת הלשון אתה עוסק בהסתה להגירה ומעורר הלך רוח של לאומנות!

– רגע, אתה רוצה להגיד שאסור ללמד עברית?

– מה זה אסור? הרי אמרנו לך על האוניברסיטאות.

– תגיד לי, מדוע לא תפתחו קורסים עירוניים ללימודי עברית בדומה ללימודי אנגלית, ספרדית ושפות אחרות? אתם הרי לא חוששים שלימודי אנגלית יעודדו אנשים להגר לארצות הברית, אז למה מפלים את העברית לרעה? וגם יהיה לכם יותר נוח לפקח על התכנים ועל התכנים ועל המורים…
המנהל קופץ משולחנו, איוונוב מסמיק.
– אלכסנדר – מתרעם המנהל – אתה עוסק באופן פעיל בתעמולה אנטי-סובייטית! אתה מפיץ דיבה על המשטר הסובייטי, כאילו מדכאים אצלנו תרבות יהודית! אנחנו יודעים הכול על המפגשים שלך עם בני הנוער. אתה משחית את הנוער, מנסה להטיל בהם את הזוהמה האידיאולוגית שלך! ועכשיו מהריאיון שלך, ששליח הציונות ג'ים בלמן ניסה להבריח למערב, עולה כי אתה משתדל לגרום לכך שכל היהודים המהגרים מברית המועצות ייסעו דווקא לישראל. במילים אחרות, אתה פועל להתחזקות צבאית וכלכלית של התוקפן הציוני, של מדינה שאין לנו אפילו יחסים דיפלומטיים אתה!
אנחנו עוקבים אחריך כבר יותר משנה. מחכים ומחכים שתתעשת. אבל החוצפה שלך לא יודעת גבולות! דע לך, שלסבלנות שלנו יש גבול. הדרך שבה אתה הולך תוביל אותך בדיוק לאותו המקום שאליו נקלע שרנסקי.

–סליחה, אולי אני לא מעודכן, אבל לא חשבתי שהוא נאסר על הוראת עברית.

–אלכסנדר, אנחנו מזהירים אותך, כל עוד לא מאוחר מדי. אתה חושב שלא הזהרנו את שרנסקי? אילו היה קשוב לעצות שלנו, היה יושב כרגע בשקט ובשלווה בבית עם אשתו. היא שם מתייסרת לבדה והוא מבזבז את מיטב שנותיו מאחורי סורג ובריח.

–אתם מאיימים עליי?

– מה פתאום, אלכסנדר, אנחנו רק מזהירים אותך. קודם כול, זה יהיה לטובתך אם תתעשת. על מי אתה קורא תיגר? עלינו? א-ו-ת-נ-ו החלטת להביס?!
אני אגיד לך, אלכסנדר, בדיוק על מה אתה חושב ברגע זה. שאולי תקבל היתר עלייה ובקרוב תיסע מפה. שלא יהיו לך אשליות. בקרוב אתה תקבל לא רישיון אלא סירוב! אתה פה אתנו לשנים רבות… ואני ממליץ לך מאוד להתעניין בכמה מהסעיפים החמורים בחוק העונשין, ובפרט בסעיפים 64, 70 ו-190. הסעיפים האלה מתייחסים בדיוק למעשים שלך. תחשוב, תחשוב ברצינות!
פתאום הרגשתי מחנק בגרון. אני מתחיל להשתנק. נעשה לי שחור בעניים, החדר… האנשים… הכול התחיל להסתובב, לרקוד מול עיניי… אני משתלט בקושי על הסחרחורת ומזיז שפתיים יבשות:
–אני… אני אקח בחשבון את כל מה שנאמר כאן.

–מה, זה כל מה שיש לך לומר?
– לצערי, כן.
כן, ספגתי מכה קשה. עליי לחשוב מחדש מה הם אמרו, לְמה רמזו ואיך התנהגתי. זאת לא הייתה "שיחה" שגרתית. זה היה מעשה שתוכנן מראש, ניסיון רציני לשבור אותי. עכשיו הם יעקבו אחרי בשבע עיניים. חשוב להם לגלות איך אני מתנהג לאחר שספגתי את המכה, באיזו צורה ובאיזה קצב אני מתאושש, אם אני עושה צעדים נחפזים מתוך לחץ, אם יש לי נטייה להיסטריה או לפטפטת. כל זה יעזור להם להרכיב את הדיוקן הפסיכולוגי שלי.

***
אודסה – השם הזה מעורר צרור מחשבות ואסוציאציות. עיר מיוחדת במינה שאין שנייה לה. בית גידול לכישרונות. פה פעלו התנועות ביל"ו וחובבי ציון, מפה צמחו ז'בוטינסקי, אחד העם, דיזנגוף, דובנוב, ביאליק, טשרניחובסקי, שלום עליכם… עיר בעלת מורשת יהודית מפוארת, הומור ייחודי, פולקלור מקורי. זה הפן החיובי. כנגד, שמענו גם על החיכוכים המקומיים ולא מעט על רכילויות ומריבות.
הציגו אותי בפני חוג הנוער היהודי. בחוג בולטת בחורה בשם יהודית (עידה) ניפומניאשי.

יהודית ניפומניאשי

היא מציפה אותי בשאלות על עברית ועל ישראל ועל החיים במוסקבה. מקשיבה בקשב רב, קולטת כל מילה בצימאון נפש, פניה קורנות. נשמה טהורה! ההתלהבות שלה מדביקה גם אותי, ובפעם הראשונה במהלך החודשים האחרונים חוזרת אליי התרוממות הרוח. משפחת ניפומניאשי מציגה אותי לשעיה גיסר, המבוגר מיהודית בשנתיים, ולאמו אלה.
נראה לי ששתי המשפחות האלה יכולות להפוך לגרעין פעילות באודסה. לאט לאט, ברמזים, אני נותן להם להבין שקיימת תכנית סיוע לכמה ערים ושאני אחראי על אודסה. כולם מגיבים לבשורה הזאת בהתלהבות מרובה. אין פלא – החל מעכשיו יהיה להם ערוץ למרכז, למוסקבה. הם יוכלו לקבל חומרי לימוד, ספרים… הרי זה כל כך חסר פה! אבל אני מנסה לצנן את הלהט שלהם: אל תמהרו, צריך לשקול כל צעד בצורה יסודית ושפויה. ללמוד לפעול בצורה נסתרת. זמנים קשים מגיעים, ומי יודע מה אורב לנו מעבר לפינה. די מהר נתגלו בינינו חילוקי דעות. התברר שהם לא מוכנים לפעילות חשאית. מקסימום באופן חלקי.
– על מי אנו יכולים לעבוד? הקג”ב מכיר אותנו לפני ולפנים. אין להם כל כך מה לעשות בעיר בכלל. פה יש קומץ פעילים בלבד. מה אנחנו יכולים להסתיר? אם לאחר שהם הכירו את הכול נתחיל להסתיר דברים בצורה החובבנית שלנו, רק נרגיז אותם עוד יותר!

***

License

קול הדממה Copyright © by אפרים (אלכסנדר) חולמיאנסקי. All Rights Reserved.

Feedback/Errata

Comments are closed.