פרק 1

כשאני מתבונן בנבכי הזמן, מתהווה מול עיניי שרשרת אירועים השזורים זה בזה בצורה כה מתוחכמת ומתמיהה. נדמה כי בשונה מדרכו של עולם, נפל בחלקי לחיות לא מסכת חיים אחת – כי אם קטעים של מסכות חיים שונות שנועדו לאנשים שונים לחלוטין, הנבדלים זה מזה ברגשותיהם ובאופיים, בתחומי העניין שלהם ובשאיפותיהם. עם זאת, כבר בימי נעוריי המוקדמים, עוד לפני שהתחלתי לחשוב על משמעות החיים, הייתה בי תחושת ביטחון בכך שכל מה שנעשה אתי – אין הוא מקרי, אלא משרת מטרה כלשהי, מוביל לכיוון כלשהו וככל הנראה מלמד משהו. טמונה פה תעלומה מופלאה, מושכת, מסקרנת ומגרה.
מסכת חיי הראשונה החלה בשנת 1950. נולדתי במוסקבה להוריי, רוזה וגריגורי (גרישה) חולמיאנסקי. נקראתי בשם ניטרלי – אלכסנדר (סשה). משפחתנו, שכללה את הוריי, את אחי הגדול מיכאל (מישה) ואותי, הייתה דומה במידת מה להרבה משפחות יהודיות משכילות באותם הימים. רובן ככולן כלל לא שמרו על המסורת היהודית, אבל חוג הידידים הקרובים היה מורכב בעיקר מיהודים.
הוריי, ככל ההורים, רצו לעשות ככל יכולתם כדי לגונן עלינו מפני צרות ולהאריך לנו את תקופת הילדות המאושרת: "הם עוד יספיקו להכיר את הצרות…"
העיקרית בצרות אלו, כנראה, הייתה עובדת היותנו יהודים. הוריי הסתירו זאת ממני ולא ידעתי על כך כלל.
הלכתי לגן ילדים במרכז מוסקבה. על יהודים שמעתי שם לא מעט. מי הם בדיוק היהודים לא ידעתי, אך ידעתי שלהיות יהודי זהו דבר מחפיר: הם נוראיים, מגעילים, קמצנים, חמדנים, זוחלים ברפש, יצורים. כך גדלתי בחוסר ידיעה מאושר, אך ככל שבגרתי, להוריי היה קשה יותר להסתיר ממני את הסוד. ייתכן כי הם כבר חשבו על דרך לגלות לי את זה בצורה עדינה וחכמה מבלי לגרום לי טראומה, אבל לא הספיקו.
הייתי בן תשע כאשר ערב אחד נשמע צלצול בדלת.
  מי זה?
סוקרת מפקד האוכלוסין.
אל הבית נכנסה אישה עם שאלונים. היא החלה לשאול שאלות שגרתיות: מה הרכב המשפחה, כתובת, מצב משפחתי וכדומה. גם אני הסתובבתי שם במטבח.
לאום?
יהודים. 
התקוממתי:
מי יהודים? אנחנו יהודים? אנחנו הרי כמו כולם – זאת אומרת, רוסים. בעצם, אתם אם אתם רוצים להיות יהודים – בבקשה. אבל אני בוודאי רוסי.
הסוקרת הסתכלה בי בציפייה, אפילו באהדת מה.
תרשמי "יהודים", הוא לא מבין – אמרה אמא.
הסוקרת עזבה, וסערת הרגשות אחזה בי:
נו, אתם, אני לא יודע, אבל מה רע אני עשיתי?

נחנקתי מדמעות. אמא, אבא ואחי הגדול מישה פתחו בשיחת נפש, אבל אני סירבתי להירגע, סירבתי לקבל. מיהרתי לצאת מהחדר וברחתי לחדר אחר, שם ישבתי זמן רב. עולמי חרב, הרגשתי נחות, בזוי, פגום. בכיתה התבוננתי בדריכות בילדים אחרים: הם כבר יודעים? הסוד כבר התגלה? כמה הייתי רוצה להיות כמו כולם!
השנים חלפו. כשהייתי בן שתים-עשרה כבר מצא חן בעיניי הרעיון שאני לא כמו כולם, שאני שונה, מיוחד. היה בזה משהו קסום, מסתורי, בלתי-נתפס: אולי אני רואה דברים מאיזו זווית מיוחדת? רואה צדדים שמשום מה אינם גלויים לאחרים? אולי בשונוּת מהאחרים אין רק חסרונות?
ייתכן שלאומות העולם, כמו לאנשים, יש כישורים שונים. היהודים, למשל, מוכשרים מאוד במדעים – זאת עובדה אובייקטיבית. בספורט, לעומת זאת, יש הרבה פחות יהודים. עמים אחרים חזקים בדברים אחרים. בכלי התקשורת אולי היו מכנים גישה זו "גזענות", אבל בכנות – למה בעצם צריך לצפות שכל העמים יהיו זהים?
בגיל ארבע-עשרה לקחתי מחברת והתחלתי לרשום בה את שמות היהודים שהגיעו לגדולה במדעים ובאמנות. ההשוואה עם עמים אחרים הביאה לתוצאה מרשימה ביותר.
הוריי לא היו מרוצים מרמת לימודי המתמטיקה בבית הספר שלי. הם החליטו "להדק את החגורה" ומימנו לי מורה פרטי, וכל השנה למדתי ברצינות ובהתמדה. לאט לאט התחלתי לגלות עניין במתמטיקה. החלטתי לעבור בית ספר, עברתי בחינות קבלה… והנה איזו הצלחה – התקבלתי לבית הספר למחוננים הנחשב והיוקרתי! כמה מאושר הייתי: אהיה בעולם חדש עם הטובים שבטובים – גם בכישורים וגם במוטיבציה! ודאי יהיה שם מאוד מעניין ומאתגר, חשבתי, אבל האם אצליח להחזיק מעמד?
האחד בספטמבר הגיע. בדחילו ורחימו, אך עם תקווה בלב, נכנסתי לכיתתי. החדר התמלא. כולנו הבטנו זה בזה. מכל הכיוונים נשקפו אליי תווי פנים יהודיים, כמו שלי. איזו הפתעה, איזו פליאה, כמה הם! יותר ממחצית הכיתה, בוודאי! הרי אנחנו מעולם, מעולם לא היינו יחד בכמות כזאת! תחושת "שיכרון" שלא ידעתי קודם אפפה אותי. היכן שהוא, במדינות אחרות, כך אומרים, יש שכונות יהודיות, קהילות יהודיות, בתי ספר יהודיים, מסגרות אחרות… אנשים נפגשים עם דומיהם, רעים מתרועעים כאוות נפשם, ומה אצלנו?
המורה נכנס וקרא את שמות התלמידים מיומן הכיתה. הסתובבתי אנה ואנה בניסיון לראות אילו פנים מתאימות לכל אחד משמות המשפחה היהודיים המובהקים האלה. כמה נעים להיות בקרב אנשים משלנו. לו תמיד היה כך! הרגשתי כאילו השתחרר בתוכי איזה קפיץ מתוח, ותחושה של התרוממות רוח הציפה אותי.
שוב ושוב דנו בבעיות היהודיות. איך הצלחנו לשרוד? האם יש עוד עם שכֹּה עינו, רדפו, השמיצו, השפילו, השמידו? ועל מה כל כך שונאים אותנו? נו, על מה, הגידו נא? אנחנו גרועים מהאחרים? פגומים במשהו? יש בנו תכונות מגעילות, מרתיעות, בלתי-נסבלות? כל העמים בסדר חוץ מאתנו? לא. חבוי כאן משהו הרבה יותר עמוק. אנחנו פשוט שונים מכולם. גם הם, כמובן, שונים זה מזה, אבל אנחנו נבדלים מהם כולם. אנחנו מיוחדים, נושאים בקרבנו איזו ייחודיות, סמל, חותם מיוחד. ואת אלה שלא דומים לאחרים – תמיד רודפים!
הגיע האביב של 1967. סוד הייחודיות של עם ישראל ממשיך לרתק אותי. לפתע, הבליחה בי מחשבה כואבת, חלום, תמונה רגעית. תחילה דחוקה, לכודה, כבושה, ואחר כך כאילו מתפרצת, פורשת כנפיים: הוי, הלוואי ויום אחד אסע מכאן, אסע לארצות החופש, למקום שבו לא צריך לחשוש בכל רגע מפריצה לבית ומחיפושים בו, ושאוכל לכתוב בו ככל העולה על רוחי ולדבר בלי מחסום פה. לרגע כאילו דמיינתי את עצמי שם, מעבר למסך הברזל הזה. מיד נוצרה בי הרגשה קלילה ומתוקה של פריקת עול, של שחרור, של נשימה חופשית! החוויה החטופה הזאת חוללה בי שינוי עמוק. התחושה החדשה – התשוקה לחירות – השתרשה בי עמוק-עמוק ולא נטשה אותי. היא קיננה בלבי כמעין מטמון של ידע נסתר, מצפן סודי. ואז "נפל האסימון" – פתאום הרגשתי: לא אוכל לחיות כמו קודם, נתקבלה החלטה גורלית!
אוי, נו באמת, איזו החלטה? איזו הגירה?
שוב החלו העיתונים לברבר על ישראל – "מזימות הציונות, מדיניות תוקפנית, מעבירים את מי הירדן לשטחם". אני יושב מול האטלס הגיאוגרפי: הנה מפת ישראל – פיסת אדמה קטנטונת שכולם חומדים, כולם לוטשים אליה עיניים. במפה רגילה היא אפילו לא נראית, אלא מסומנת במספר עם הערת שוליים, ובאטלס הסובייטי היא בכלל משורטטת לפי גבולות 48', כמובן. האם יש פה קטע, קטן ככל שיהיה, שלא נמצא בטווח ירייה מכל הצדדים? אולי באר שבע. ואיך הם חיים שם בכלל? אנשים אמיצים שכמותם, ללא כל ספק!
והעיתונים צווחו כמו מטורפים. היה זה חודש וחצי לפני מלחמת ששת הימים. השנאה הכלל-עולמית והמתח הלחיצו גם אותנו. על אף שמבחני הגמר קרבו ובאו, השיחות שלנו החלו לגלוש יותר ויותר מנושאי לימודים לנושא ישראל. באחת השיחות חשפתי את משאלת לבי בפני חבריי הקרובים ביותר בכיתה: אני חולם לעלות לישראל.
לעלות?!
אבוי! נראה שכאן אנחנו לא מבינים זה את זה. בעיניהם דבר שטות פלטתי. אני קולט מבט אירוני נשלח לעברי. הן איך זה אפשרי, להגר מכאן?
חברים, אני לא יודע מה ואיך, אבל לו הייתה מזדמנת לי ההזדמנות הקטנה ביותר, הייתי נוסע.
נו, בסדר, אבל למה דווקא לישראל? למה לא מוצאת חן בעיניך אמריקה, למשל?
הרי היא זרה לי, אמריקה. אני משתוקק לתחושת הבית! כל יום בעוברי ברחוב אני רוצה לראות פנים כאלה כמו שלך וכמו שלך וכמו שלי. רוצה לחיות במקום שבו אני שייך, זה מאוד חשוב לי, זו תחושה אחרת! זאת ועוד – חשובה לי המטרה שלה אני מקדיש את חיי. הנה אני הולך יום-יום לעבודה, ומי קוטף את פירות עמלי? מה יהיה התוצר המסכם של כל מפעל החיים שלי? אתה יודע, מאוד אכפת לי. אני לא רוצה בשום פנים ואופן לחזק בעמלי את המדינה "הכי צודקת" הזאת, אבל גם לא את "הדוד סאם" – זר הוא לי.
לא, לא הייתי מסוגל לשכנע את חבריי, חודש לפני מלחמת ששת הימים. טרם הגיע הזמן. בבוא העת, דווקא בית הספר שלנו יהיה לאחד החלוצים בעלייה במוסקבה, ואף יכונה "קן הציונות" וייענש.
הגיעה עת מבחני הגמר, סיכום של כל תקופת הלימודים. חודש שלם של מתח, התרגשות, עבודת פרך. יום אחד מואר בחודש יוני, החמישה בו, הוא יום הולדתי. ביום זה הייתי בן שבע-עשרה. פריחת הנעורים. כבר לא ילדוּת, לא אצפה למתנות, נכון?
ובכל זאת קיבלתי מתנה מושלמת, אם כי בלתי-צפויה. כבר מהבוקר החל הרדיו לצווח בטירוף: "תוקפנות ישראלית ברברית, מתקפה מפירת אמון, התוקפן נושא באבדות כבדות, המצרים הפילו המון מטוסים ישראליים. כל האנושות המתקדמת מגנה את ישראל בחמת זעם." היה צריך לשמוע את הטון הזה, שהשנאה בו מעורבת בשחצנות ובחוצפה! בצהרי היום נעשה טון הידיעות ברדיו הסובייטי אף יותר היסטרי: "עשרות מטוסים ישראליים מיורטים, מיטב חיל האוויר מובס".
אולי ננסה לקלוט שידורי "קול ישראל" ברוסית. הפעלתי את מכשיר הרדיו: "ווּ…ווּ…ווּ…וּוּ…" יללה רצופה. השלטונות הפעילו מערכת שיבושים ואי-אפשר להבין מילה. כמה חבל. לו רק יכולתי לדעת מה קורה שם… רגע, למה בעצם הם הפעילו את השיבושים? מדוע מתאמצים למנוע מאתנו לשמוע את השידורים מישראל אם המצב שם כה גרוע? מה הם מסתירים? בטח יש סיבה. אולי לא הכול גרוע וכה חסר תקווה?
רק כעבור זמן, באמצעות מקלט רדיו מיוחד, הצלחנו להתגבר על שיבושי השידורים. סוף סוף הבנו מה קרה. איזה ניצחון כביר! ניצחון מהדהד, מדהים. ניצחון היסטורי בקנה מידה עולמי! איזו מתנה ליום ההולדת! איזה אושר! ירושלים כולה בידינו: הר הבית, הכותל, השטחים ההיסטוריים של ממלכות יהודיות. ניצחון בלתי-ייאמן, חסר תקדים! הייתכן והנס הזה אירע מול עינינו? לו רק הייתי שם, אִתם!
מה?! מאשימים אותנו בתוקפנות?! האין זו מצרים שהפרה את ההתחייבויות הבין-לאומיות? וכיצד בדיוק הגיעו חילות מצרים לסיני ולעזה? וההפגזה הסורית על אזורי הצפון שלנו? חסימת מצרי טירן ומניעת השיט לאילת – זו לא הכרזת מלחמה? ומה לגבי איומי נאצר, שליט מצרים? הרי ידוע בוודאות שהתכוון לתקוף תוך ימים ספורים. כלום? אף פעולה צבאית שלהם אינה נחשבת לתוקפנות? לצורך השוואה, מה הייתה אומרת אנגליה אילו היו צרים על נמל ליברפול? איך הייתה מגיבה צרפת אם מדינה אחרת הייתה חוסמת את נמל מרסיי? ורוסיה?… הן ודאי היו משתמשות בכוח הזרוע כדי להדוף את האויב. מתקפת המנע הישראלית הזו מוצדקת לכל דבר ועניין. כמה טוב שהחיינו וקיימנו והגיענו לניצחון הזה! אחרי כל כך הרבה דורות של רדיפות והשפלות הפכנו את הקערה על פיה והוכחנו: אנו חזקים ומסוגלים להגן על עצמנו!

הזעזוע המהדהד מהניצחון הכביר הדהים ועורר עד היסודות את כל יהדות העולם וגרם למהפך בלתי-הפיך בקרב יהדות רוסיה. כאילו נקרעו חבלי הברזל, והיהודים המורגלים להשפלות, להשמצות ולמעמד נחות, הזדקפו לראשונה, הרימו ראש והתחילו להסתכל זה בזה בעיניים אחרות. רובדי אוכלוסייה ענקיים, שלא העזו עד אז לחשוב לא על יהדות ולא על ישראל, חוו פתאום חוויה עזה. מאות אלפי יהודים שחשבו שהפתרון לבעיה היהודית הוא בהסתגלות ובהתבוללות, עברו לפתע תזוזה נפשית עמוקה עד היסוד. לראשונה הם טעמו טעמהּ של גאווה לאומית: כן, גם לנו יש מדינה. זה לא מושג מופשט, לא רק מספר על המפה. זוהי מדינה ממשית, ואף על פי שאנו רחוקים ממנה, יש לנו זיקה אליה. זה נהדר – להיות יהודי!

***
כך חלפו שלוש שנים, והנה הקיץ של שנת 1970 הביא סנסציה, כמו סופת חול, כמו הוריקן: כאות מחאה נגד מניעת העלייה לישראל, ניסתה קבוצת יהודים צעירים לחטוף מטוס ולברוח באמצעותו מברית המועצות! האם אפשר לדמיין? לטוס לחו"ל, להשתחרר מהידיים המלוכלכות של השלטון הסובייטי! הם נאסרו, ועל שניים מהם ריחף איום של גזר דין מוות. במתח ובדריכות נוראיים עקבנו אחר התפתחות העניינים. שוב קמפיין חסר תקדים בכלי התקשורת: מאלצים יהודים להופיע בטלוויזיה – אנשי תרבות דגולים עם גינויים חריפים. בעולם, לעומת זאת, התפשט קמפיין ההזדהות. לחץ דעת הקהל העולמי על ברית המועצות הלך וגבר. האם יש בו כדי להציל? הייתכן שהאנשים האמיצים האלה יוצאו להורג? מה יכול לעצור את השלטון הסובייטי? איזה כוח?  

ולפתע – נס! מושל ספרד, הגנרל פרנקו, ביטל גזר דין מוות לטרוריסטים הבאסקים. הסובייטים, כמובן, לא יכלו להרשות לעצמם להיראות צמאי דם יותר מהרודן פרנקו. הגיבורים שלנו ניצלו! ניצחון! אך זה עוד לא הכול. אלפי יהודים הציפו את משרדי ההגירה. בליטא, בלטביה, במולדובה, באוקראינה המערבית, בגרוזיה: "גם אנחנו יהודים, גם אנחנו רוצים לעלות לישראל, לארצנו!" ועוד נס – לא ייאמן, מי מילל? אילו מומחים ידעו לנבא את זה? – נפתחים השערים הכבדים של ברית המועצות, נפרץ מסך הברזל, מתחילה עלייה המונית!   

זרם של יהודים נע לישראל. הוא מתחזק, מתרחב, צובר כוח ותאוצה. רק לפני שלוש שנים ידידיי בבית הספר צחקו על חלומותיי לעלות לישראל, אך הנה – אלו התגשמו מול עינינו. מעצמת-העל שאינה פוחדת מכלום, הבזה לכולם ולכול, שבה המילה "הגירה" נחשבה תמיד למילת גנאי – המדינה שהתייחסה ליהודים כאל מעֵין משאב טבע שנועד לניצול למשק הקולקטיבי – המדינה הזאת פתאום נסוגה ופתחה את שעריה. כדי להבין את מלוא גודל הנס הזה, היה צריך לחוות את המחסום לעלייה, להיתקע שוב ושוב ב"מסך הברזל" ולחוש את עצמתו האדישה והאטומה. מה הכריח את הענק הזה, את המפלצת הבלתי-אנושית, לנהוג בניגוד לאינטרסים המוצהרים שלה? מה הסוד הטמון פה? האם אי פעם נבין? כך או אחרת, העובדות בשטח היו מדהימות: כן, נפתחו השערים! אולי הגיע הזמן, לאחר שרבים כבר הגשימו את חלומם, לנסות להגשים אותו גם בעבור עצמי?

לפעמים הצלחתי לקלוט את שידורי ישראל, וגיליתי שקיימת מסגרת של חיים יהודיים במוסקבה. מסגרת שופעת חיים, ויש גם הוראת עברית. לא ייאמן, עברית מדוברת אמתית! ואילו אני כמו באי בודד, תקוע… שממה מסביב. הכול נמאס, איבד את הטעם. הזמן חולף, מְחוּסר משמעות, לאבדון. והנה הרגשתי שהבשילה והתגבשה בתוכי החלטה סופית. די! אין למה לחכות. כבר רכשתי מקצוע, למדתי אנגלית. נשאר רק ללמוד עברית על מנת להשלים את ההכשרה לעלייה. הרגשתי כמיהה לאנשי שלומנו, נפשי יוצאת אליהם! הגיע הזמן! ועוד דבר לא קטן – אולי אפגוש שם אותה, שטרם הכרתי… בעלת שער ארוך וחיוך ביישני ומעט נבוך? כמה זמן אפשר להישאר לבד?

License

קול הדממה Copyright © by אפרים (אלכסנדר) חולמיאנסקי. All Rights Reserved.

Feedback/Errata

Comments are closed.